מדריד - השער אל השמש

פחד, אמונה ומה שביניהם..

MADRID TO ASTORGA


הודעה בטלפון הנייד העירה אותי בבוקר. השעה הייתה שמונה אבל ישראל מקדימה את ספרד בשעה ומלכה לא יכלה להתאפק. "בוקר אור אהובה.. מה שלומך?" .. "בוקר טוב עולם, בוקר אור אהובה ובוקר טוב למדריד היפה. אני ממשיכה היום לאסטורגה. גם אם רק לכמה ימי הליכה, אני הולכת לגלות כמה רחוק אני יכולה להגיע...". אף על פי שהייתי נחושה לצאת לדרך, נמנעתי מלצאת בהצהרות שהתקשיתי בעצמי להאמין בהן כי ידעתי בתוך תוכי שלא אוכל לחשוב כעת על כל הדברים שארזתי בתיק, בטח יהיו כאלו שאשכח או שאתקשה למצוא ובבוא הזמן כשארגיש בחסרונם, אשבר וארצה לחזור, אבל מה אכפת לי לאפשר לאופטימיות לרגש אותי ואת האחרים, חשבתי, אפילו אם לכמה ימים.. היה ברור לי שהנוחות שסיפק לי בית המלון עזר לי לצייר תמונה אופטימית וורודה יותר, היו מגבות, סדינים, כלי רחצה ולמעשה לא היה חסר דבר, אבל מה יהיה בדרך.. לא ידעתי, קיוויתי שעד שאצטרך להתמודד עם החוסר, התיק יגיע.
זה נראה לי מאוד.. תתמסרי למה שהחיים מביאים... היא כתבה וצירפה את תמונת הרקע שהעליתי כשומר המסך שלי בטלפון לפני שנסעתי.. "תן לאמונה שלך להיות גדולה יותר מהפחדים שלך".. תודה על התזכורת מלמלתי אל החלל הריק, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות!!



בינתיים התפניתי לבדוק אילו בשורות מביאה לי חברת התעופה על התיק האבוד. חוויאר האדיב קידם אותי בברכת " buenas dias" כשענה לטלפון והתעניין איך עבר עלי הזמן מאתמול ואם התאוששתי קצת. הודיתי לו, אמרתי שאני מרגישה טוב ומקווה שיש לו בשורות שייגרמו לי להרגיש מצוין. " לצערי לא", הוא אמר, התיק לא הגיע אתמול ועושה רושם שהוא גם לא יגיע בטיסה הבאה, למעשה אנחנו לא מאתרים אותו בכלל כרגע על מסכי החברה. הרגשתי שהוא ממש מאוכזב עבורי ולשביב שנייה חשתי שוב איך הדם שלי מפסיק לזרום והבטן מתכווצת. נכון שכבר הייתה לי תכנית חלופית אבל עדיין לא וויתרתי על התקווה שהתיק יגיע ביום יומיים הקרובים, אבדן ממש לא נלקח בחשבון והפחדים שוב החלו לזנק כמו שדונים מתוך בקבוק. נזכרתי במשפט האחרון שסגר את ההתכתבות שלי עם מלכה ואמרתי לו מהר לפני שאתחרט: " אני יוצאת לאסטורגה היום בצהריים, תעדכן אותי בהמשך.."

הפעמונים צלצלו והשמש האירה את הכיכר "Puerta del Sol" כשיצאתי אל הרחוב. האוויר היה קר וצלול, מרחוק נשמעו קולות שירה ונגינה שהזכירו לי את טקסי הפולחן והמדיטציה בהודו. הקולות הלכו והתקרבו אל הכיכר והייתי סקרנית לגלות את מקורן כשלפתע נכנסה הודעת טקסט: "תיהני מהעיר שלי.." ההודעה הייתה כמו צבת שאחזה בי בבטן וריתקה אותי למקומי. זה היה אנטוניו, שהיה רחוק מאוד מלהיות במקום שאפשר לכנות אותו "השער אל השמש", אבל מדריד הייתה עיר מגוריו בספרד. איך לא חשבתי על מדריד כעל העיר שלו, איך לא הקדשתי לזה מחשבה בכלל, הרגשתי נבוכה בלב הכיכר וחסרונו שוב הכה בי. העובדה שהתגלגלתי לכאן נראתה לי מוזרה וכואבת כאחת. זמן רב גם אחרי שעזב, חלמתי להיפגש אתו בעיר המרתקת הזו, כבר וויתרתי על החלום כי האמנתי שהוא נעלם מחיי לנצח ולכן מדריד גם לא הייתה כלולה בתכנית. היה מוזר למצוא את עצמי שם לבד.. לא ידעתי אם הוא התכוון למשפט שאמר או הייתה זו חלק מהציניות שלו.. הרגשתי לא בנוח להיות בכיכר הזו פתאום, הודיתי לו וצילמתי לו את הכת שכבר חצתה את הכיכר בקולות שירה וצלילים והמשכתי לעבר חנות דקטלון שבהמשך הרחוב.

..."אני על האוטובוס לאסטורגה...עכשיו מתרגשת..." כתבתי למלכה כמה שעות מאוחר יותר. ..."וזה התיק החדש שלי.." צירפתי תמונה של התיק והציוד החדש.
אוהבת אותך אלופה שלי.. גאה בך עד השמיים. דמעות החלו לזלוג על לחיי מעוצמת ההתרגשות, מלכה אמרה את המשפט שהכי רציתי לשמוע. כבר לא היה חשוב לי באותו רגע אם אסיים את הדרך או לא, חשוב היה לי שהבסתי את הפחד בעוד מערכה, התעליתי מעל עוד מחסום יציאה מאזור הנוחות שלי ולא ויתרתי למרות שהייתי קרובה מאוד לעשות כך. ריגש אותי שהיא ראתה זאת גם מבלי שאצטרך להגיד. ..."תודה.

איזה חיוך דבילי מרוח לי על הפרצוף" עניתי לה כשאני בוכה וצוחקת.



“LIFE IS A PATH OF SHADOW AND LIGHT. IMPORTANT IS TO KNOW HOW TO GIVE LIFE TO THE SHADOWS, AND TAKE ADVANTAGE OF THE LIGHT.”