עיירה של איש אחד - מנחרין

טוב יותר להינות מהדרך מאשר להגיע

RABANAL DE CAMINO TO EL ACEBO

בשש וחצי בבוקר מקל ההליכה שלי הצטרף לתזמורת הצליינים שכבר החלה לנגן במעלה הרחוב הראשי של רבנאל דה קמינו. השמיים אכן בישרו סערה וגם קיימו. כחצי שעה לאחר שטיפסתי במעלה ההרים החל לטפטף ורוחות עזות החלו לנשוב. היה קר מאוד ושום מחסה לא נראה באופק השביל. באותו היום הייתי אמורה להגיע ל cruze de ferro, צלב הברזל, שנמצא בגובהה 1400 מטר. לפי המסורת, נוהגים הצליינים להניח למרגלותיו של הצלב אבן שאותה הביאו מהבית ולבקש משאלה. אחדים מצרפים פתק או מתפללים לפני הצלב בהניחם את האבן המסמלת את מהות המסע שלהם בקמינו דה סנטיאגו. המחשבה על האבן שלי, שנשארה בתיק האבוד הזכירה לי ששכחתי לצלצל לחוויאר הנציג הנחמד של טורקיש ארליינס בספרד ולשאול אם התיק שלי נמצא. ראיתי בזה סימן טוב, שכן התחלתי להתרגל למה שהיה בנמצא ולא לחשוב על מה שחסר. בכל זאת באותו הרגע רציתי את האבן שהבאתי איתי כי הייתה לה משמעות מיוחדת, כמו גם לשמונה עשרה המטבעות הנוספות של עשר אגורות שאספתי ותכננתי להניח בכל יום במקום אחר לאות תודה על היותי בדרך לסנטיאגו. היה לי מן מנהג כזה שבכל פעם שקרה לי משהו טוב והרגשתי צורך להודות לאלוהים זרקתי מטבע של עשר אגורות וביקשתי שמזלי הטוב יידבוק בעוד אנשים אחרים שזקוקים לו. המחשבה על כך העציבה אותי אך הרוח החזקה דחפה אותי קדימה כאילו אומרת לי, עכשיו זה לא הזמן טלי, לחפש אבן חדשה יהיה יותר פרקטי וגם הרבה יותר קל.

הגשם החל להתחזק על הגבעה החשופה וההחלטה לצאת מהחדר החם בחווה המבודדת כבר לא נראתה כזו חכמה ואמיצה כי אם יותר קרובה לעזות מצח וטיפשות. הרוח הייתה חזקה מאוד והאדמה רטובה וטובענית מה שהקשה עלי את ההליכה, אבל בנקודה שבה הייתי אפשר היה רק להתקדם קדימה. ניסיתי להחיש את צעדיי, כאילו שאם אלך מהר יותר ארטב פחות אבל הרוח נאבקה בי והקשתה יותר. מפעם לפעם הרמתי את הראש כדי להתפעל מהנוף עוצר הנשימה שעל ההר ומהמונומנטים בדרך שלא רציתי לפספס. אחרי שעה בערך הבחנתי בדמות הולכת לפניי, היא נראתה מסורבלת נפוחה ואפורה. לרגע נעלמה ואז שוב הופיעה וגלשה לצידי הדרך. הגשם המשיך להצליף וכמעט שאי אפשר היה להרים את הראש, חששתי לאבד את הסימון של הדרך אז בעקשנות עקבתי אחרי הדמות במבטי עד הבחנתי בצריפון קטן חבוי בין העצים. מבלי להסס גלשתי גם אני לצד הדרך ונכנסתי לצריפון הקטן, ישב שם הולך רגל כבן שבעים מכוסה שקית ניילון שחורה וגדולה כשבידו הרטובה הוא אוחז כוס תה מהביל. הוא הסתכל עליי ואמר בעיניים מחייכות "כוס תה?". הסתכלתי עליו במבט של הכרת תודה ומחשבתי נדדה שוב למטבעות של עשר האגרות שיכולתי להשאיר פה עכשיו ואמרתי "כן אני אשמח". לגמנו את התה בשתיקה מקשיבים לטיפות שמתופפות על פח הצריפון המחורר למחצה ותהיתי איפה "הוא" איבד את הפונצ'ו שלו.

כרבע שעה ישבנו תחת מחסה הצריפון לוגמים תה ושותקים, כשלבסוף קמתי כדי להמשיך ללכת הבחור הוציא שתי שקיות ניילון חדשות מתרמיל הגב שלו, עשה פתח בחלקם התחתון והציע לי אחת, קחי זה יחזיק עד שתגיעי לפונסיבדון, שם תוכלי להצטייד במשהוא חזק יותר. קפואה ורטובה הודיתי לו על נדיבותו ונפרדנו בברכת buen camino.

בין טיפות הגשם האחרונות הצלחתי להגיע לפונסיבדון! עוד כפר נטוש השוכן בגובה של 1430 מטר, שרק בזכות הקמינו דה סנטיאגו לא הפך לרוח רפאים. חיי הכפר מתרכזים ברחוב הראשי שם ניתן למצוא את כל השירותים. השעה הייתה תשע ושלושים בבוקר כשנכנסתי לאלברגה בתחילת הרחוב הראשי של פונסיבדון רטובה מכף רגל ועד קודקוד. כל עולי הרגל כבר הספיקו לצאת אל השביל. המקום היה חם ומזמין, בעלי הפונדק היו ידידותיים, הם הפצירו בי להחליף בגדים ולהתחמם מול האח שבערה, בזמן שהם הכינו לי את ארוחת הבוקר. ישבתי מול האח עם כוס קקאו חם וניסיתי להחליט אם הייתי אמיצה או טיפשה, ההכרעה הייתה להשאיר את השיפוט למקום ולזמן אחר, הרי אני בדרך לסנטיאגו ופה זה ממש לא משנה, אין שופטים ואין נשפטים, יש רק את הרגע הזה, וברגע הזה הרגשתי שוב את חסרונם של עשרות האגורות כדי להודות על מזלי הטוב. ניגשתי למלצרית וביקשתי ממנה לפרוט לי עשרים יורו למטבעות, 2 בשבילה ו שמונה עשרה בשביל הדרך.

אחר כך הוצאתי את הטלפון וכתבתי למלכה:

"בוקר טוב מורתי, מלא מילים, מחשבות ורגשות שמתרכזות למילה אחת שמתפרצת מהבטן ומנפצת את השפתים.. וווואאאווו... ההליכה לא קלה, אבל מחזקת אותי, הזדמנויות עטופות בקשיים ומכשולים מופיעות ללא הרף, עולות שאלות, מלא תהיות, אני מתבוננת בנעשה לפעמים בעצב ולפעמים בחיוך דבילי מרוח על הפנים. לא לחינם נאמר שאנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק, יש לו את שלו, כמה מדוייק. תודה שלא ויתרת לי רגע לפני שהשתפנתי, תודה שהתעקשת. וד.א - נראה לך שבמשקל הנוצה שלי הייתי יכולה ללכת עם 10 קילו על הגב??? תודה טורקיש ארליין, יש לכם עוד לקוח מרוצה"

התשובה נכנסה במיידי "אין עלייך אלופת החיים.. אוהבת אותך".

סיימתי את ארוחת הבוקר ונשארתי עוד רגעים ארוכים להתענג בחום האח הבוערת עם המוסיקה של חוליו שהתמזגה עם טפטוף הגשם:

EL AMOR

NO SOLO SON PALABRAS QUE SE DICEN AL AZAR,

POR UN MOMENTO SIN PENSAR

SON ESAS OTRAS COSAS

QUE SE SIENTEN SIN HABLAR

AL SONREIR

AL ABRAZAR

האהבה

היא לא המילים שאומרים ככה סתם באופן אקראי

ברגע ללא מחשבה

היא דברים אחרים

שמרגישים בלי לדבר

כאשר מחייכים

כאשר מחבקים

המחשבות שלי שוב נדדו אליו ואל הצורך הנואש שלי לדעת מה מבין שנייהם בסיפור שלי היה נכון גרם לכאב צורב בעיניי והתחלתי לדמוע, מיהרתי לאסוף את חפציי ולהתלבש כדי לצאת שוב לדרך. לפני שיצאתי נתן לי בעל המסעדה שכמיה דקה מניילון בצבע כחול שהייתה אמורה להגן עלי מפני הגשם, הודיתי לו ולאשתו על הכל ויצאתי לדרך כשפני לעבר צלב הברזל. הגשם טפטף אבל הרוחות היו חזקות מאוד שכמיית הניילון נשמטה מגופי ועפה כמו בלון הליום עם הרוח. בהמשך הרחוב מצד שמאל היה בית קפה עם סופר מרקט שם מצאתי שכמייה חזקה יותר שתחזיק מעמד בהמשך הטיפוס.

כמה עשרות מטיילים עזבו את פונסיבדון והחלו לטפס את דרך הכורכר המובילה אל צלב הברזל ואני ביניהם. מצב הרוח המרומם והשיחות הערות לא משקפות את מזג אוויר הסוער והקודר שבחוץ, אין תלונות, אין טרוניות, אין תירוצים ההיפך, כולם נלהבים ונרגשים מההליכה בכלל ומההגעה לצלב הברזל בפרט. כקילומטר וחצי אחרי שעזבנו את הכפר אני מבחינה שמשהו שונה באחיזת מקל ההליכה שלי ובתנועתיות שלו, אני עוצרת ובוחנת את המקל ומגלה שהוא לא שלי, כנראה שבמהלך שהייתי בסופר מרקט התבלבלתי ולקחתי מקל של מישהו אחר, קורה, אבל מאוחר מידי לברר או להצטער. אני מחליטה להמשיך עם המקל המושאל ולראות בזה עוד הנחה שקיבלתי מהיקום, עוד קילוף והסרת קושי שיאפשר לי לנוע בקלילות בדרך. איחלתי בליבי buen camino ליורש המקל שלי והמשכרתי לטפס לעבר צלב הברזל.

במעלה ההר הגשם התחדש, אבל הפעם נשארתי יבשה בתוך הפונצ'ו הגדול שלי ובין טיפות הגשם הכבדות הצלחתי להרים את עיניי ולראות את הצבעים המטורפים של צמחיית הפרא. לבנים, סגולים, כתומים, אדומים וכחולים, ממש כמו במדיטציה של מלכה . הרגשתי שלא רגליי הן שנושאות אותי אלה, הרוח עצמה. כמו ציפור קלה נעתי במשעולים, בעליות ובירידות עד שהגעתי לגל אבנים בשלל גדלים וצבעים אשר במרכזו נישא לגובה עמוד עטור מטפחות, סרטים, דגלים ופתקים שנשאו את תפלותייהם של אלו שהיו פה לפניי. זהו צלב הברזל. הסתכלתי על העמוד ללא השתאות או התרגשות, הוא לא ריגש אותי במיוחד וגם לא היה מרשים במיוחד. האנשים סביבי הצטלמו מניחים את ה"מתנות" שהביאו איתם כדי להשאיר ולסמן את מטרת מסעם או כוונתם, חלקם אבנים כתובות חלקם תמונות של בני משפחה שהם מבקשים עבורם רפואה או עבור עצמם ועוד ועוד.. למרות שהטקס והמקום לא הרשימו אותי במיוחד הוצאתי גם אני אבן שאספתי בדרך ויורו שפרטתי אצל האשה באלברגה, עליתי על התל הקטן, עצמתי את עיניי וביקשתי בשקט: " מי ייתן ואצא מהדרך הזו כשאני מכירה היטב את חולשותיי וחזקותיי, את יכולותיי ומגבלותיי כאדם. לדעת להכיר ולקבל אותם, לחבק אותם ולהיות שלמה עם כל מה שקורה בחיי לטוב ולרע. מי ייתן ואדע להתמסר לחיים באהבה ובחדוות התום והטוהר של החדש והנקי ואתן להם להוביל אותי למקום הטוב ביותר עבורי. מי ייתן והדרך הזו תוביל להתחלה חדשה וניקיון כל העבר המכביד המייסר והמעיק ותהיה פתח לקבלה ונתינה ולאור אינסופי" - אמן!! אמרתי את המילה בקול ובעיברית וכשפקחתי את עיניי גיליתי שאני בוכה. זוג הולנדים שהלכו לצידי לסירוגין הציעו לצלם אותי כדי להנציח את הרגע, הודיתי להם בהסכמה, למרות שידעתי שלא אצטרך תמונה כדי לזכור את ה camino de santiago.

צלב הברזל

הרוח על ההר הייתה חזקה ועל אף שהגשם כבר פסק ההליכה לא הייתה קלה וללא מחסה. אם יש מקומות "מוזרים" לאורך הקמינו דה סנטיאגו, מנחרין הוא ללא ספק אחד מהם. עיירה של איש אחד. שלט בכניסה ושלט ביציאה ובאמצע בית אחד בודדד. המקום מנוהל על ידי טמפלר חביב שמחזיק את המקום פתוח תמיד, גם בימי החורף הגשומים לטובת עולי הרגל, מארח אותם בקפה, תה או שתיה קרה ומברך אותם בדרכם. המקום מעוטר בצדפות ובדגלי מדינות העולם. ללא ספק הטמפלר עדיין מחזיק במשרתו כשומר הדרך. נכנסתי לחמם את הגוף בתה חם, השארתי DONATIVO (תרומה) כמנהג עולי הרגל והמשכתי בדרכי.

מנחרין עיירה של איש אחד

השעה הייתה שתיים בצהריים כשהגעתי לאל אסבו דה סאן מיגל. לעיירה הימי בינמית הקטנה ומלאת הקסם הזו היה מראה ותחושה שהזמן עצר בה מלכת מאז. הרחובות הצרים, הבתים ופונדקי הדרך החבויים בינייהם הילכו עליי קסם בעתיקותם מהרגע שניכנסתי ברחוב הראשי. הגשם כבר פסק ורק עננים אפורים כיסו את השמיים. האוויר היה קר ונקי וריח תבשילים מקומיים נדף החוצה מאחד הברים שבצד הדרך. הלכתי בעקבות הריח ונכנסתי למסעדה מקומית רועשת ועמוסה בעולי רגל רטובים. השולחנות היו עמוסים בצלחות מעלות אדים, כוסות יין אדום (טינטו) ולחם. כמו כולם תליתי גם אני את הפונצ'ו שלי על הוו המיועד לכך בכניסה והשארתי את התיק הקטן לצד כל התרמילים הכבדים של השאר והתיישבתי על הבר. הייתי בודדה. גם בין המון הולכי הרגל שמילאו את המקום הרגשתי רחוקה ובודדה. המחשבות הטביעו אותי בתוך סערה פנימית שאיש לא הצליח לזהות מבחוץ, או שאולי רק אני חשבתי כך.

הזמנתי לי כריך קטן וכוס יין תוצרת הבית ובהיתי במתרחש סביבי. המחנק איים לפרוץ מגרוני ודמעות שקטות כבר זלגו על שפת כוס היין שלי והתערבבו לתוכו. זה היה היום השני למסע וחוץ מרוסה והבנות האוסטרליות שגם אותן לא ממש יצא להכיר לעומק, לא הכרתי אף אחד, לא דיברתי עם איש וזה היה קשה. לא כך דימיינתי את חווית הקמינו שלי. סיימתי את כוס היין שלי וחשבתי להמשיך בדרכי כשלפתע בחור שזוף ועליז בסביבות גיל השישים נעמד לידי ושאל בנימוס אם יוכל לשבת לצידי (הכסא היה פנוי), הנדתי בראשי לאות הסכמה והוא התיישב בשתיקה שלא נמשכה זמן רב משלוש דקות. MY NAME IS JUE הוא מיהר להציג את עצמו.. AND YOU MY YOUNG LADY?, טלי, אמרתי כשאני עושה מאמץ להסתיר את הדמעות למנסה לעטות חיוך על פנים עצובות. מאיפה את? שאל JUE, ישראל, עניתי והבחנתי מיד בפליאה שבפניו. בנימת אכזבה קלה אמר, חשבתי שאת ספרדייה. רציתי להיות, אמרתי, אולי בסיבוב הבא! ראיתי שגם האכזבה שבקולי לא נעלמה מעיניו והייתי בטוחה שגם לא עיניי האדומות מבכי. אבל JUE לא ידע לשתוק מסתבר, ועד מהרה הוא לקח את השיחה למקומות אחרים. התפתחה בנינו שיחה ערה על בית, משפחה ועסקים, על הדרך לסנטיאגו והאפשרויות הרבות ללכת בה החל מלינה, ארוחות, חברה זוויות ראיה עלייה, על דתות, אמונות ומה שבינייהם, על אורך חיים בחיי היומם יום ועל מה בעצם לא. הוא היה מצחיק וקליל והייתה לו דרך מיוחדת להסתכל על חווית ההליכה בקמינו דה סנטיאגו. בסיפורים שסיפר לי על מסעו שהחל בסאן ז'אן פייד דה פורט, הוא איפשר לי הצצה לעולמם האמיתי של עולי הרגל.

הסיפורים שלו על הלינה המשותפת באלברגות המוניציפליות (למרות שמצבו הכלכלי איפשר לו הרבה מעבר לזה), חווית ההליכה המשותפת, ארוחות הערב המשותפות, האחווה והדאגה האמיתית שנוצרת בדרך, אווירת השמחה שהייתה בכור ההיתוך של ה"ביחד", גרמו לי להרגיש בודדה יותר ולחשוב על ההחמצה שלי ושוב האשמתי את טורקיש ארליין על אובדן התיק. מצד שני ההתלהבות שבקולו, השמחה והמשמעות שניכר היה שקיבל משיחות עם אנשים בדרך שלחלקם עזר וחלקם עזרו לו גרמה לי להבין יותר את המהות של ההליכה ונסכה בי ביטחון להיפתח קצת יותר. פתאום הבנתי שהוא בחר לשבת לידי למרות ואולי דווקא בגלל שהייתי עצובה, השתיקה והעצב שלי לא הרתיעו אותו ולא גרמו לו להתרחק, נהפוכו, הוא רק ביקש לשמוח ולשמח והוא היה מרתק, שובב ומצחיק ואי אפשר היה להתעלם מנוכחותו.

בארבע וחצי הצצנו דרך וילון החרוזים של המסעדה וראינו שהגשם התחדש בינתיים. נוכחנו לדעת ששתינו הרבה מעבר למה שיאפשר לנו להמשיך לפונפרדה באותו היום, מבלי למצוא את עצמנו מוטלים באיזו תהום צדדית בשולי הדרך. ההחלטה הייתה להשאר ללון במקום ולהמשיך יום המחרת. JUE נרשם באלברגה המקומית שהייתה גם המסעדה שבה ישבנו, שהציעה גם לינה לעולי רגל ואני שכרתי חדר קטן ב CASA ROSA אצל איש מבוגר חביב שניהל את הבית לבדו בסדר מופתי. המקום היה מקסים ואיניטימי וחלקתי אותו עם עוד שלושה מטיילים, שתי בחורות גרמניות ובחור בלגי. קבענו להיפגש שוב בערב לארוחת ערב.

כשנכנסתי ל CASA ROSA הם היו ישובים סביב שולחן עגול ושותים יין. השיחה עם JUE והיין כבר שחררו את רוחי ושמחתי להצטרף אל היושבים ולהכיר אותם. צחקנו בלי סוף וסיפרנו חוויות מן הדרך. לי באופן יחסי היו מעט כי רק התחלתי אבל כנראה שאת איש זה לא הטריד, אפילו לא אותי.

מחוץ למסעדה נשמעו קולות עולים ויורדים של קהל האוהדים. משחק הכדורגל, הפולחן הלאומי של ספרד, היה בעיצומו וכולם היו מרותקים למסכים כשנכנסתי בתשע בערב. JUE ישב בחדר הפנימי של המסעדה רחוק מכל ההמון אבל גם הוא מרותק למסך. הוא התנצל שלא יכול היה לחכות וכבר אכל את ארוחת הערב שלו כי היה רעב, לא הפריע לי בכלל, שמחתי בחברתו. הזמנתי לי את ארוחת הצליינים עם יין הבית (טינטו) שכבר למדתי לאהוב בצהריים ובין לבין צחקנו מבדיחות, סיפרנו סיפורים, העלינו מיתוסים וגם ניפצנו אותם, סיפרנו שוב סיפורי דרך ובסוף גם חגגנו בקראף יין נוסף את ניצחון מדריד. הייתי שמחה ומשוחררת מכל דאגה או מחשבה. לא הטרידה אותי העצבות שהשתקפה קודם מעיניי, לא הטרידה אותי הופעתי שלא הייתה מושקעת, לא הטרידו אותי פניי נטולות האיפור או השיער הלא מסודר ואפילו לא נעלי הסולומון המגושמות שנעלתי כי לא היה לי משהו אחר מלבדם. כל מה שהיה חשוב זה אותו הרגע שבו חוויתי אושר ושמחה.

בסופו של הערב כשליווה אותי החוצה אמר לי JUE שאני אחת הנשים היותר יפות, מרתקות ואמיצות שהוא פגש. חייכתי בתודה, אבל לא יכולתי להאמין לו, המילים שלו רק הזכירו לי כמה שברירית, פגיעה ומרוסקת הייתי מבפנים. בתוכי האמנתי שהמסע שלי הוא עוד בריחה מכאב ולא חיפוש ואומץ. לא העזתי להגיד לו את זה , אולי כי פחדתי להודות בכך בפני עצמי. במקום זה הודיתי לו על המחמאות ועל הההזדמנות המיוחדת לשהות זמן מה במחיצתו של אדם כה מיוחד כמוהו שמאיר את הדרך. נפרדתי ממנו בנשיקה על הלחי. לא ידעתי אם אראה אותו מחר או נלך יחדיו את הדרך וגם לא שאלתי. זה הקמינו, כך למדתי, מפגשים אקראים ופרידות, לפעמים זמניות ולפעמים לתמיד.. חווית הרגע הזה, הכאן ועכשיו, CAMINO PROVAIED אף אחד לא יודע וגם לא מתכנן את מה שיבוא!!

" HUMOR IS THE SHORTEST PATH FROM ONE PERSON TO ANOTHER "