"אם אתאמץ, כפי שהתאמצתי עד אז, אולי יבוא יום ויעלה בידי להבין שבני אדם מגיעים תמיד למקומות שמחכים להם, בזמן ובמועד שנקבע". (פאולו קואלו, יומנו מכשף)
ARZUA TO LAVACOLLA
התעוררתי בבוקר בתחושת מרץ מחודש. מחלון החדר שפנה אל השביל ראיתי כבר את ראשוני ההולכים חולפים על פני ההוסטל ונכנסים אל יער האלון, תזמורת המקלות שבה לנגן באוזניי והרהרתי במחשבה, איך ייראה הבוקר הראשון שאחרי ההגעה לסנטיאגו, ללא הצורך לבדוק את מזג האוויר, ללא הציפיה לדרך וללא צלילי מקלות ההליכה. התארגנתי בזריזות וירדתי אל הבר שם הגישה לי מלצרית צעירה את ארוחת הבוקר, קפה, מיץ תפוזים, טופס עם חמאה וריבה ועוגיית ספוג. כעבור חצי שעה נכנסנו גם אנחנו אל יער האלונים ונבלענו בתוכו עם יתר ההולכים. גם היום הדרך התפתלה בין המרחבים הירוקים, אבל השיפועים הפכו להיות מתונים יותר. כנסיות, צלבים, בארות וכפרים מנומנמים סיפרו את ההסיטוריה של הדרך ללא מילים.
כבר מיום האתמול שמתי לב לשני דברים, האחד שכמות ההולכים התגברה יותר ויותר ואחת הסיבות לכך הייתה שבמלידה הדרך חוברת אל "camino primitivo, השביל הראשוני אותו הלך המלך אלפונסו השני במאה התשיעית כדי לחלוק כבוד לשליח הקדוש, השנייה הייתה אופי ההולכים, יותר ויותר מטיילים מאשר עולי רגל, אשר כונו גם turigrino במקום ה peregrino שפירושו עולה רגל, החלו להיראות על השביל עם תיקי יום ממותגים, בסגנון, נייק, אדידס וטומי הילפיגר. ה turigrino לא היו חביבים במיוחד על עולי הרגל, משום שנראו בעיניהם כ"חוטאים למטרה המקודשת של מהות הקמינו" שהייתה עבורם יותר מסע של פשטות, צניעות וחיבור לרוח, מאשר מצעד רהבה של מותגים וחומר. "צליין אמיתי", כך רווחה הדעה יצא לדרך כדי להתנקות ממה שקראו תחלואי העבר ולמצוא משמעות חדשה, תוך כדי הסתפקות במינימום הנדרש לקיום צרכיו ולשליטה בתשוקותיו ולא לכבוש עוד יעד או ההישג כדי להתפאר בו. נוכחותם של ה turigrino בשלב זה של הדרך קצת הפרה את הסטטוס קוו ושינתה את אופיה. הודות לאובדן התיק נחסכה ממני המבוכה להשתייך לקבוצה זו ועל כך שוב הייתי אסירת תודה לטורקיש אייר ליין.
השיחה שלי ושל גיל סבבה סביב ההגעה לסנטיאגו דה קופוסטלה ומאחר והוא היה הידען שבין שנינו וגם הדתי, הוא הסביר לי קצת על מנהגי עולי הרגל. אז קודם כל מגיעים משרד עולי הרגל לקבל את תעודת הקומפוסטלה הcredencial שהיא גם כתב המחילה. אחר כך ממשיכים לכניסיה ונכנסים בשער ה portico de la gloria מרפסת התהילה , יצירת המופת שתוכננה וניבנתה על יד המאסטר מתיאו, שם שמים את כף היד בשקע המיועד לה, כסמל לאיחוד עולי הרגל בכל הזמנים, לאחר מכן השתתפות במיסת עולי הרגל ולסיום נגיעה בראשו של פסל הזהב בדמותו של סנטיאגו להגברת האינטיליגנציה וביקור בקטקומבה, קברו של השליח. לא מעט משימות, חשבתי לעצמי ותהיתי מה ואם בכלל אני רוצה לאמץ מכל אלו ובכלל, עלה בי רגע של כנות עם עצמי... האם אני מוכנה כבר להגיע?
בכניסה לאו פדרוזו מצאנו הוסטל נחמד עם שני בנינים נפרדים, התמזל מזלנו ובכל אחד מהם היה חדר אחד פנוי בלבד. לקחנו את החדרים ואני פרשתי לנוח עד לארוחת הערב.
בשעות הערב המוקדמות, יצאתי לסייר בעיירה הקטנה שהכילה רחוב אחד מרכזי ועליו כמה בתי קפה/ מסעדות/ברים לעולי הרגל. העיירה שימשה כמקום מפגש אחרון בדרך כלל לפני ההגעה ל santiago de compostael, נותרו רק עוד כ 19 קילומטרים. גיל ישב עם סימונה בבר טבעוני בתחילת הרחוב, הם אכלו גבינות ולגמו יין אדום ושוחחו. בהמשך הרחוב התכנסה לה חבורה גדולה וקולנית יותר שכללה בין היתר את אנדריאס וטיילור, ילנה ואולגה ועוד זוג קנדים פנסיונרים שהכרנו בדרך, שהלכו בה כבר פעם שלישית. כולם התרגשו לקראת יום המחר ולא משנה איזו פעם הייתה זו עבורם, גם כשהנהר הוא אותו הנהר, האדם שנכנס ויוצא ממנו הוא שונה, כל מסע היה אחר מקודמו. ישבתי בינהם ברגשות מעורבים, הזמנתי פסטה בולונז שהגיעה ללא בולונז ועם כל ביס הרגשתי שטרם מיציתי את כל האפשרויות, עוד לא "טעמתי" מספיק מהדרך והנה היא כבר מסתיימת לי.
כולם פרשו מוקדם הלילה כי תכננו לצאת עם שחר לדרך כדי להגיע אל santiago de compostela לקראת המיסה של 12 בצהריים, זו המיסה העיקרית שבה גם מנענעים את "botafumeiro" , הבוטפומיירו הוא קטורת שנשרפת במיכל מתכת הנתלה בגלגלת מכיפת הכניסייה ומונפת לגובהה רב על ידי שמונה כמרים בגלימה אדומה המכונים "triboleiro", כלומר נשאי הקטורת. בעבר שימש הטקס כדי לטהר את את גופם ונשמתם של אלו שהגיעו לקומפוסטלה ולהשלים את תהליך המחילה. כולם ייחלו לזכות להגיע לטקס הזה.
ככל שחשבתי על ההגעה ליעד ביום שלמחרת, כך גברה בי חוסר ההשלמה. נכון שעברתי כברת דרך ארוכה, אבל הייתה לי תחושה שעוד לא מצאתי את מה שאני מחפשת, עדיין לא חוויתי את השיא.. ומהו השיא? שאלתי את עצמי, לזה לא הייתה לי תשובה.
מחשבותיי חזרו לנדוד אל סיבת הסיבות (זו שהייתי בטוחה בה לפחות), וככל שהעמקתי במחשבה עליו הופתעתי לגלות כמה כח וחשיבות הענקתי לאדם אחר בשליטה על חיי. איך ייתכן שאת המפתח לדבר היקר לי ביותר הנחתי בידי אדם שכותב לי שהוא מתכנן לנסוע לקפריסין "לתפוס צבע" ואולי, ניפגש "על הדרך" ונדבר... פתאום קלטתי שכל החיים שלי היו מכוונים לסגירת או פתיחת המעגל הזו ואצלו זה היה "על הדרך". לי זו הפכה להיות מהות הקיום והוא רצה לתפוס צבע... התכווצתי למחשבה ודמעות של כעס ועלבון החלו יורדות על לחיי. מגיע לי הרבה יותר! חשבתי, הרבה מעבר להיות "בדרך של מישהו" מגיע לי להיות הדרך של מישהו!
כשסיימתי לכתוב, הזמנתי לי מקום ללילה הבא במקום המרוחק רק כ 8.2 קילומטרים מ santiago de compostela. כולם עזבו מוקדם, הייתי לבד בבית הקפה שרק פתח בשעה שבע וחצי בבוקר עם שני שוטרים חסונים ששתו קפה של בוקר, שני גברים מול עיתון ובעל הבית שהיה עסוק עדיין בפתיחת המקום. הדיסוננס התחיל כבר ברגע שהתעוררתי - להגיע או לעצור? היה קל להחליט אבל קשה ליישם. מאבק התחולל בין הגוף שהיה מוכן לבין הלב שביקש עוד קצת זמן. הלכתי עם העיקרון של להאמין בעצמי ובהחלטה שקיבלתי שהיא הנכונה עבורי, להקשיב ללב, לשם שינוי!
יצאתי מהעיר בכיוון החץ הצהוב לעבר סנטיאגו דה קומפוסטלה ונכסתי אל יער ירוק ויפהפה. לא הייתי היחידה על השביל אבל, רוב הפנים היו זרות לי כי אלו שהכרתי כבר הלכו היו הרבה לפניי. חציתי את נהר amenal והמשכתי ללכת כשמחשבותיי נאבקות בעד ונגד עדיין. כל האנשים שהכרתי בדרך יגיעו היום לsantiago de compostela. הם יצאו, יישתו , ישירו ויחגגו את הגעתם ואת סיום הדרך ביחד. נהנים מתחושת ההישג היחיד והמשותף הם יאחזו בתעודה המיוחלת ויחבקו אחד את השני. איך אוכל לא לקחת חלק בזה, איך אוכך לא להיות שם? ואם מחר יעזבו ולא אספיק להיפרד? ואם לא אראה אותם שוב? לא הצלחתי להשלים עם הגזירה שהחלטתי לגזור על עצמי והתהפכתי כמו בשר על הגריל ובתוכי ידעתי שיותר מכל פחדתי לשוב אל תחושת הבדידות. מצד שני הרגשתי בליבי שעדיין יש דברים שעליי לסגור בפנים לפני שאגיע אל הקתדרלה של סנטיאגו.
בבית הקפה של סאן פאיו, ישבתי בחוץ והסתכלתי על ההוסטל, מתלבטת אם להיכנס או לא. בזמן שכזה מי יכול היה להיות לחבר טלפוני טוב יותר ממלכה. כתבתי לה: "8.2 קילומטרים מסנטיאגו דה קומפוסטלה". היא מיד ענתה, "וואו, אהובה, איזה יופי, מה תעשי כשתגיעי, מה תבקשי?" היה למלכה מן קטע כזה שתמיד כשהייתי בדרך אלייה וחושבת על מה אני רוצה לדבר או להעלות במפגש שלנו, עוד לפני שהייתי פותחת את הפה היא הייתה פותחת את השיחה בדיוק בנושא הזה, כך היא גם קלעה הפעם, מבלי לדעת היא שיקפה לי את מה שניסתר מעיניי והיה חבוי בליבי. "לא יודעת", עניתי. "פגשתי הרבה אנשים, ראיתי הרבה מקומות, למדתי דברים חדשים, חוויתי הרבה חוויות, אבל אני עוד לא יודעת אם מצאתי את מה שחיפשתי", "מה את מחפשת?" היא שאלה, "טוב, אולי חיפוש היא לא המילה הנכונה, לא ברור לי עדיין, מה אני משאירה מאחור ועם מה אני חוזרת מפה (התרמיל קטן, את יודעת) וחשוב לי להבין את מהות המסע הזה, לפני שאני נכנסת לאווירת הניצחון האישי שלי בסנטיאגו דה קומפוסטלה". הייתה זו דרך עקיפה לבקש גלגל הצלה, "אז תעצרי מותק, תתבונני, מתי שתרגישי שנכון לך, תמשיכי".
צפיתי בתהלוכה המרתקת של ההולכים שחצו את בית הקפה, השעה הייתה בקושי אחת עשרה בבוקר. ניסיתי להתחכם ולהזמין חדר בסנטיאגו דה קומפוסטלה, אבל קיבלתי טלפון מהמלון שביטלו אותו כי זה היה טעות ואז, רק אז, הסכמתי לעצור במרחק 8.2 קילומטרים מ santiago de compostela.
חשבתי שאהיה היחידה שתעצור שמונה קילומטרים לפי סנטיאגו, אבל לא, ההוסטל בסאן פאיו היה מלא בהולכי רגל שעצרו מסיבות שונות ומשונות. אני יושבת על הבר וכותבת, כאב הראש שתקף אותי בבוקר היה מאחור ולמרות שהמקום רועש ומלא בריחות נקניקים מעושנים האווירה חמה ומרגשת שגורמת לי לדמוע. אישה מבוגרת זריזה וטרחנית ממהרת להשביע את רצונם של הלקוחות, בקשיחות מה, אך גם באדיבות ומחמימות.
אני מהרהרת בכך שזוהי סוף הדרך, אבל לא סופו של המסע. קשה לחשוב על החיים לפני ההליכה ואחריה איך יהיה לקום בבוקר מבלי ללכת 20-25 קילומטרים ביום, איך יהיה להתחיל את היום מבלי לחשוב על מזג האוויר או מבלי הסקרנות והציפיה: את מי נפגוש בדרך. איך יהיה לקום בבוקר מבלי הנופים האנשים, השיחות, המקומות והמפגשים שהותירו בי חותם עמוק וחזק יותר מכל חותמת אחרת שיש בדרכון הצליינים שלי?!
אני קוראת שוב את המשפט: "אני הדרך, אני האמת והחיים" (jesus) ומזכירה לעצמי שהקמינו משקף את החיים עצמם. יש עליות ויש ירידות, יש רגעים כאלו וגם אחרים, יש בדידות, עצב, שמחה, אהבה, חברות ופרידות. יש צחוק ובכי ולפעמים נתקלים במכשולים שקשה לעבור, אבל הכל זמני ושום דבר לא מגדיר אותנו ואו את מי שאנחנו. אנחנו משתנים עם דרך, לומדים, מתפתחים, גדלים וכך משתנה גם זווית הראייה שלנו, לא החיים, רק ההתייחסות שלנו אלייהם.
בשלב הזה, רוב המטיילים מתחילים כבר לדבר על "הקמינו הבא", מה תהיה הדרך הבאה שיעשו, וכך אני מוצאת עצמי תוהה האם אעשה את הדרך שוב, מתחילתה?
לא יודעת, קודם כל אתן לאבק הדרך הזו לשקוע וחר כך אחליט ועד אז, נותרו לי עוד 8.2 קילומטרים לסוף אז buen camino!!!
"COOSING A PATH MEANS TO ABANDON OTHERS, WHO WANTS TO WALK ALL POSSIBLE PATHS ENDS UP NOT GOING THROUGH ANY"