PALAS DE REI TO ARZUA
התעוררתי בבוקר לקול ברקים ורעמים, מבט חטוף לחלון והבנתי שהיום הולך להיות קשוח וכמעט השתכנעתי "לחטוא" ולהשאר במיטה. חשבתי על כל הדברים שאוכל לעשות אם אשאר בבועה המקסימה שבכפר ושום דבר לא ריגש אותי כמו ההליכה עצמה והציפייה לפגוש שוב את כולם בדרך. התארגניתי בזריזות כדי לא לתת לעצמי זמן להתחרט וירדתי לשתות קפה. בעל הבית האדיב, הסיע אותי אל הנקודה שממנה אסף אותי ביום קודם, כשהגשם התחזק והפך לכדורי קרח קטנים שתופפו על פח המכונית הוא העיף מבט לעברי ושאל, "את בטוחה?" לא היססתי, "כן, יהיה בסדר" אמרתי.
הבר שבו הוא הוריד אותי היה פתוח. האוויר היה נקי וצונן ווהרחבה בחוץ הייתה מלאה עקבות בוץ וכדורי ברד. מאחר וקר א הה התיישבתי בחוץ וצפיתי בהוכי הרגל שחלפו על פני ממתינה שהגשם ייפסק ואוכל להמשיך ללכת. בינתיים התענגתי על ארוחת הבוקר האהובה עליי ביותר בספרד, ביצי עין ולחם לבן טרי כאלו שפוצעים עם הלחם וכל הצהוב נשפך החוצה, מיץ תפוזים סחוט טרי במקום וקפה.
כעבור חצי שעה הגשם נרגע ויכולתי להמשיך בדרכי. הדרך נפתחה לשדות פתוחים וירוקים שנצצו בטיפות הגשם, חבורת רוכבי אופניים שוב חלפה על פניי ובירכה אותי ב buen camino, תהיתי איך זה לרכב בגשם, ללכת היה לי קשה,אז ה יגידו הרוכבים שצריכים להיאבק ברוח.. בכל מקרה עשה רושם שלהם זה לא מפריע והם היו עליזים, מה שהיה יותר תמוהה בעיני.
ההליכה בגשם הייתה משחררת יותר ממה שחשבתי, עם כל צעד שעשיתי הרגשתי פחות ופחות טיפות הגשם הודות לפונצ'ו הגדול, רק הידיים נרטבו וזה לא היה כזה נורא. ההליכה הייתה יחסית קלה עם כמה עליות וירידות מתונות, מרחבי הגליסיה נפתחו ולאורך הדרך נראו פזורות כניסיות ומנזרים שדנדון פעמונייהם נשמע למרחוק. בעיר palas de rei שהייתה מושב ארמונו של אחד ממלכי ספרד ועיר צבאית חשובה בימי הביניים, כמות ההולכים התגברה אף יותר מיום האתמול. חציתי את העיר וצפיתי באלברגות המאוורות את החדרים שאך התרוקנו ממטיילים לקראת קליטת חדשים בצהריים. הגשם פסק, שמש קלה בצבצה מבעד לעננים ומזג האוויר התחיל להתחמם קלות. ניצלתי את ההפוגה וחלפתי על העיר מבלי לעצור בה. אף אחד מ"משפחת הקמינו החדשה שלי" לא סימס הבוקר, כנראה כמוני, כל אחד נהנה מההליכה שלו וכולנו ידענו ש"חכמה הדרך מההולך בה" וניפגש במקום הנכון.
המשכתי לבדי בין הגבעות המתפתלות של הגליסיה, חוצה יערות ירוקים וכפרים ציוריים ובהם עשרות עולי רגל ממלאים את בברים המקומיים והצנועים ונהנים מהגסטרונומיה המקומית. העצירות בדרך לטעום ולחוות את המאכלים המקומיים, לדבר עם המקומיים אא הוכ רגל אחרים ולהיחשף לתרבות הם חלק מחוויית ההליכה בcamino de santiago , זאת יודע כל עולה רגל. בחצרות הבתים ולארוך הדרך, ראיתי מבנים המורמים מעל הקרקע, חלקם עגולים עשויים עץ עם גגות קש ולקם מלבניים מעץ או אבן עם גג רעפים, אלו מבני ה horreos, אסמי בר ששמשו לאיחסון תבואות השדה והגנתם מפני מזיקים, כגון חרקים, מים ועוד אחרים. בעבר גם היו נוהגים להשאיר בהם חלק מהתבואה שהופרש לטובת הכניסיה (מעשר) והנזירים היו אוספים אותם מתוכם. על חלקם נישאו צלבים בראש הגג, חלקם היו צנועים וחלקם הדורים יותר.
הלכתי קצת מעל עשרה קילומטרים כשהגשם התחדש, הוא החל כזרזוף קל והתחזק עם כל צעד וצעד. השביל הפך לבוצי ורטוב, המים הצטברו במהרה לשלוליות טובעניות וקשה היה לראות את הדרך. רטובה כולי מכף רגל ועד ראש נכנסתי אל בר מסעדה שקלטתי במקרה בזווית העין, על השביל בתוך היער. שכמיות רבות היו תלויות על וו הכניסה בחוץ, סימן לכך שהולכי רגל נוספים מצאו פה מקלט. המקום היה רחב וגדול אך גם חמים מאופן מפתיע מהאש שדלקה באח בצידי החדר. ליד האח ישב בחור צעיר רזה וגבוה כשלרגליו גרביים בלבד וקרא ספר. חלצתי את נעליי והצטרפתי אליו. רובי הבלגי, הרים את עיניו מהספר ואמר, "אני מבין שעדיין סוער בחוץ", הינהנתי בראשי וחיממתי את ידיי מול האח. שקענו בשיחה בזמן שהזמנתי לי טוסט עם גבינות, המומחיות של אזור arzua והוא סיפר לי על קורותיו בדרך ועל מניעיו ללכת בקמינו דה סנטיאגו. אחרי חצי שעה כשהגשם נחלש הוא החליט שעבורו זה זמן מצויין להמשיך, נפרד והלך לדרכו.
נשארתי לבדי מול האח, במקום נותרו עוד מספר הולכים, ברקע התנגן השיר של חוליו: "si me dejas no vale" (אם תעזבי אותי זה לא שווה/יעזור). למרות שהשיר דיבר על פרידה הקצב שלו היה מעיר ומתרונן וגרם לי לחייך ביני לבין עצמי . על מי אני עובדת, כמה רחוק הלכתי כדי לשכוח אהבה, כמה התאמצתי להכניס את כל העבר בתוך תיק ענק ולצאת למסע במטרה לטשטש את האכזבה והכאב שחוויתי, והנה אני מוצאת את עצמי חושבת עליו בכל עצירה והפוגה, מספיק מילה או הברה שתזכיר את הקול שלו ואני בוכה, אז היה שווה? "el amor simpre queda y el momento se va" (האהבה תמיד נשארת והרגע חולף) המשיך חוליו והרגשת שהוא ממש לועג לי כבר על בורותי, חייכתי והזמנתי לי כוס שוקולטה חמה ומתוקה ש"נרקחה" במקום, כי אין כמו מתוק לנחם את הנפש והנשמה, תכליתו של המסע תתגלה בבוא היום, סיכמתי לעצמי והמשכתי ליהנות מהמשקה ומהשיר מול האח...
האווירה בבר הייתה קסומה ומחשמלת, אבל צריך היה להמשיך ללכת, הגשם פסק ובגדיי יבשו מעט, התארגני ויצאתי שוב אל השביל. אחרי הדרך הארוכה שעשיתי בין היערות והכפרים שוב נראתה לי העיר כמקום רועש והמוני, מסעדות רבות הציעו תפריטים מגוונים של המנה הפופולרית באזור "הפולפו גאייגו" נעזרים בכל דרך אפשרית ללכוד את עוברי האורח ולהכניסם אל המסעדה. בעקבות החץ הצהוב חציתי את העיר ויצאתי לשביל המוביל אל המשך הדרך, ליד כניסיה קטנה שלא בלטה או נראתה חשובה במיוחד, ישבה דניאלה הקנדית שרה וניגנה בגיטרה שיר הודיה בסנסקריט לכניסיה, על ידה ישב גיל עוצם את עיניו מתענג על שירתה העדינה, אפילו שלא הבין מילה מהשיר. עשה רושם שהעוברים ושבים לא הפריעו לאף אחד מהם ולא הסיחו את דעתם, גם לא רעש מקלות ההליכה, התיישבתי לידם בשתיקה עד שדניאלה סיימה. היא סיפרה לנו ששנים חלמה ללכת את ה El camino ועוד יותר חלמה להקדיש את השיר הזה לאחת הכניסיות שבדרך, מאחר ולא הייתה לה גיטרה נאלצה להסתמך על המזל שייזמן לה עובר אורח עם אחת כזו מול אחת הכניסיות המזל האיר לה פנים מול הכניסיה הזו שבמלידה והיא הייתה מאושרת מכך.
המשכנו להתגלגל לכיוון arzua כשאנחנו ממשיכים לנוע בין הגבעות המתפתלות והירוקות של הגליסיה המושפעת מהתרבות האירית הקלטית לא רק בזכות הנופים הירוקים, כרי הדשא רחבי הידיים בהם רועות פרות ונשמעת צהלת סוסים, אלה גם בזכות הגסטרונומיה המקומית ואפילו במוסיקה המקוממית המלווה בחמת חלילים. המקומיים דוברים את שפת הגאייגו והם גאים מאוד באירוח החם ובמסורות העתיקות שלהם. באחד מהיערות אותם חציתי פגשתי בבחור ספרדי גליסיאני לבוש בתלבושת אירית ומקבל את פני עולי הרגל הנכנסים לעיר בנגינת חמת חלילים, כך קיבלו גם בעבר את עולי הרגל ועדיין שומרים על המסורת.
בשעת אחר הצהריים נכנסנו אל arzua וגם פה מסתבר לא היה פשוט למצוא מקום לינה. חצינו את העיר העתיקה ובאחד מבתי הקפה פגשנו בטיילור ואנדריאס, כשהם כבר ב"מדי ב" שותים בירה ומנשנשים טאפסים. נאלצנו להמשיך עד קצה העיר ממש ביציאה ממנה להוסטל האחרון שבו נותרו שני חדרים פרטיים אחרונים. זה אומנם היה רחוק מהעיר עצמה, אבל היה עדיף על להמשיך לעיירה הבאה ומאחר שכך גם דחיתי את ההזמנה ל jem sesion והעדפתי להישאר בחדר ולנוח מ 33 הקילומטרים שגמעתי היום.