מתי הפסקתי לחלום?
EL ACEBO TO PONFERRADA
בבוקר השמש כבר הפציעה מבין העננים השחורים של יום האתמול ונעשה בהיר יותר. מיהרתי לארגן את מעט הדברים שהיו לי ואחרי ארוחת בוקר קלילה נפרדתי מחבריי להוסטל ויצאתי אל הדרך כשאני עדיין מהרהרת בשיחות שלי ושל JUE, שנשאר באל אסבו לחפש את משקפי הקריאה שלו שככל הנראה הלכו לאיבוד בבית הקפה בו אכל את ארוחת בוקר.
הייתי לבד על השביל, אבל הרגשתי כבר פחות בודדה. חציתי יער ענק ומדהים כשאני מקפידה לעקוב אחרי החיצים הצהובים שלאורך הדרך. ירדתי במדרונות שהיו חלקלקים מהגשם ששטף אותם ביום האתמול בזהירות תוך כדי שאני משתדלת לא לפספס את משחק הצבעים שיצרו קרני השמש החלשות בין העצים. היער היה שקט והאמנתי שאני לבדי, התחלתי לשיר תוך שאני מקפצת בזריזות מאבן לאבן כשלפתע הבחנתי באדם שעולה לקראתי. לא הבנתי מה הוא עושה, חשבתי שהלך לאיבוד או ששכח משהו במקום שבו לן. כשהיינו קרובים מספיק בירכנו אחד את השני בברכת הדרך, BUEN CAMINO. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו למה הוא הולך הפוך. הבחור היה צעיר גרמני שכבר הלך את הדרך, הגיע לסנטיאגו ועכשיו הוא חוזר אותה חזרה לסיינט ז'אן פייד דה פורטו, משם הוא ימשיך לגרמניה. לא ידעתי שאפשר ללכת הפוך, אמרתי לו, מרגישה שמישהו הסתיר ממני מידע חיוני. מעט מאוד אנשים הולכים בכיוון ההפוך הוא אמר, אבל זה אפשרי. דיברנו עוד קצת על השינוי החיובי של מזג האוויר בהשוואה ליום האתמול ונפרדנו בברכת הדרך BUEN CAMINO.
ברכת הדרך הזו, כפי שהתברר לי אחר כך, פירושה דרך טובה או דרך צלחה. אבל הכוונה האמיתית של המילים הללו הן "אני מאחל/ת לך חיים טובים". בכל פעם שחולפים על פני עולי רגל בדרך מברכים אותם בברכת BUEN CAMINO כך נהוג כבר מעל 1000 שנים עד היום.
כרי דשא ירוקים וצלילי פעמונים קיבלו את פני כשיצאתי מהיער. כשעקבתי אחרי הכבשים שרעו שם באחו הרחב הרגשתי שאני הרחק מכדור הארץ. הרגשתי כמו הנסיך הקטן שמגיע למקומות שלא ראה מעולם וסקרנותו דוחפת אותו קדימה עוד ועוד לחקור ולגלות. בירכתי גם את הכבשים בבואנס דיאס והמשכתי צוהלת בדרכי.
בסוף הירידה וביציאה מהיער הגעתי לעיירת ימי ביניים שגם בה היה נדמה שהזמן עצר מלכת, אך בשונה מאל אסבו היא הייתה מטופחת יותר. ב MOLINICECA המבנים החיצוניים נשתמרו ואילו החלונות ופנים הבית שופצו . חלונות הבתים עוטרו באדניות פרחים אדומים, ורודים וסגולים. שיחי בגונוויליה טיפסו על קירות הבתים והגדרות וצבעו אותם בצבעים שהשתלבו עם דלתות העץ החומות השחורות והלבנות. שיחי ורדים נדירים שריחם הדיף למרחוק אחרי הגשם נצנצו ובישמו את הרחוב כולו. הרגשתי במימד אחר לגמרי, יכולתי להישאר שם לנצח. להתחמם בסייסטה של אחה"צ בשמש החורפית על אחת הבלקונות העתיקות האלו או לשבת מול האח עם שוקו חם ולהסתכל על הגשם ביום חורף קר או סתם לשבת ולבהות באופק הפתוח וברחוב הצר והקסום הזה. על חלק מהבתים היה שלט "SE VENDE" - למכירה! פתאום הבזיקה במוחי תובנה, כאילו שמישהו הדליק מאה מנורות בתוך ראשי. "הקרב הטוב" (פאולו קואלו) - בספרו יומנו של מכשף של פאולו קואלו, הוא מתאר את היציאה לקרב הטוב כמסע שבו אנו "נלחמים" על עצמנו, על רצונות שלנו, חשקים שלנו חלומות ועוד דברים רבים שנאלצנו לוותר עלייהם מזמן כשהעולם המערבי האינטנסיבי שאב אותנו אל המירוץ. שכחנו להזין את מה שמזין את הנשמה שלנו, שכחנו להבעיר את האש ששומרת על הגחלת הפנימית שלנו שלא תדעך. פתאום, הצלחתי להבין את משמעות החיפוש ואת משמעות ההליכה שלי. ההרפתקה שבמסע מהחיצוניות לפנימיות , הסביבה והנסיבות המשתנות הובילו אותי אל תוך תוכי והזינו את החלומות שלי. אותם חלומות שכבר מזמן הפסקתי לחלום, אלו שחלמתי אבל לא היה לי האומץ להגשים או שלא ידעתי איך להילחם עלייהם, אלו שנאלצתי לוותר ולהשאיר מאחור כי אמרו לי שהם ילדותיים ואינם ברי מימוש, אלו שרבים הרפו את ידיי מהם וגרמו לי להאמין שאני לא מכירה מספיק טוב את המציאות ואלו שהרגתי בעצמי עם השנים כי פחדתי להלחם כדי להגשים אותם.
עד לאותו הרגע, חשבתי ששום דבר לא יוכל להסעיר או להלהיב אותי. הייתי בטוחה שדבר לא יכול להבעיר בי את הניצוץ שמעורר חלום או רעיון חדש מלבד חזרתה של האהבה האבודה לחיי. לא ראיתי שום סיכוי להחזיר את אותה התלהבות. והנה פה בעיירה קטנה וציורית פתאום נדלק האור פתאום התחלתי לזרוח.
את המשך הדרך לפונפרדה המשכתי בדילוגים ובכניסה מצד שמאל הבחנתי בבית גדול עם חלונות צבעוניים. חשבתי לעצמי שזה כל כך יפה כי בטח כל דיירי הבית משמשקיפים מהחלונות רואים את מה שקורה בחוץ בצבע אחר. צילמתי אותו ושלחתי למלכה, שאלתי אותה באיזה חדר היא בוחרת, תשובתה לא אחרה לבוא.. ברור שכל יום בחדר אחר. חייכתי לעצמי ואמרתי, כן גם אני יום יום..
השעה הייתה אחת בצהריים כשנכנסתי לעיר הבירה של מחוז אל ביירזו פונפרדה. ורחובות העיר הגדולה השכיחו ממני עד מהרה את השמחה והתרוממות הרוח שהייתי שרויה בה לפני כן. אף פעם לא אהבתי ערים גדולות, אבל המעבר החד ממוליניסקה הציורית לעיר הרועשת שהכניסה אליה עברה דרך פסי רכבת, מגרשי גרוטאות וכבישים סואנים פתאום גרמה לי להרגיש אבודה ובודדה. התגעגעתי לחברתו של JUE וקצת הצטערתי שנחפזתי לצאת בבוקר ולא חיכיתי לו.
ברחוב הראשי של העיר נישאת מפוארת וגאה ה CASTILLO DE LOS TEMPLARIOS, טירת אבירי היכל שלמה. הארגון נוסד במטרה להגן על עולי הרגל למקומות הקדושים לנצרות ובינהם סנטיאגו דה קומפוסטלה והיה כפוף לכניסיה. הם נודעו בשמם הטמפלרים והמבצר היה מקום מושבם הקבוע. הטירה המפוארת בצורת הכוכב יושבת על הגבעה וכיום היא אתר מורשת עולם.
מצאתי לי בית קפה מול הטירה, הזמנתי לי משהו לאכול וכינסתי ישיבת לאן פנינו בהמשך...
הנבואה האופטימית של מלכה שהתיק "ידביק" אותי בדרך לא התממשה, הוא עדיין הוגדר כאבוד וכבר התחלתי להרגיש בחסרונם של כמה פריטים הכרחיים. המחשבה על לינה בעיר לטובת השלמת ציוד וכביסה הסתמנה כאופציה הנכונה ביותר, אבל ככל שעלו הסיבות ללמה כן, כך עלתה תחושת הדיכדוך והבדידות.
השלווה, הנינוחות והבזקי האור של הבוקר נראו פתאום רחוקים ונדחקו לפינות חשוכות במציאות של העיר הרועשת והאינטנסיבית. הדבר האחרון שהתחשק לי באותו הרגע זה לפצוח במסע קניות (שמימלא אף פעם לא אהבתי) ועל אחת כמה וכמה לבזבז כסף על ציוד מיותר שכבר קיים, אבל נמצא איפשהו אי שם במחסני הקרגו של אחד משדות התעופה. ואז שוב נזכרתי בהקלה שהסבה לי חברת טורקיש אייר ליין באובדן התיק והודיתי ביני לביני שהמשימה שעומדת לפניי קלה הרבה יותר מלסחוב תיק שמשקלו 10 קילו על הגב יום יום.
שלוש וחצי שעות לקח לי להשלים את המשימה. אחרי סיור קצר בעיר ופיצוי של ארוחת ערב מפנקת במיוחד (סלט פסטה ברוטב בלסמי עם גבינה כחולה) ושתי כוסות טינטו חזרתי אל המלון. השעה הייתה תשע וחצי בערב ובחוץ עדיין אור, היין רומם את מצב רוחי אך עדיין הרגשתי בודדה. התיישבתי בבר של המלון המשקיף אל הרחוב וצפיתי בהולכים ושבים. חלקם מקומיים שאותם מזהים לפי קוד הלבוש הספרדי האלגנטי וחלקם עולי רגל שאותם מזהים לפי קוד הלבוש הרופף של מכנסי הליכה וסנדלים או נעלי גומי לארוורר את הרגל. הסתכלתי על פנייהם וניסיתי לפענח מאיזה צבע של חלון כל אחד מסתכל על החיים או על המתרחש ברחוב. תהיתי לגבי החלומות שלהם, אם גם הם איבדו אותם או מעניין מה גרם להם להיזכר בהם שוב ובעיקר סיקרן אותי למה הם הולכים בדרך.. פתאום התחלתי להבין את השאלות הסקרניות של הבחור הצרפתי באסטורגה, מה מניע כל אחד ללכת בדרך המוזרה של סנטיאגו.
כשהחושך ירד השתכנעתי שזה זמן טוב לסיים את היום. העפתי מבט שוב לעבר הטירה שמעבר לכביש ונפעמתי מיופיה הזורח מתוך החושך. דימיינתי לי את האבירים של מסדר ההיכל רוכבים בשורה לתוך המבצר, מכוסים בשריונם הכסוף וגלימתם הלבנה שבמרכזה צלב האבירים מתנוססת ברוח, אצילים, צנועים וחזקים. עצמתי את עיניי ואיחלתי לעצמי לפגוש יום אחד באביר אמיתי.
"I COM FROM NO COUNTRY, FROM NO CITY, NO TRIBE.
I AM THE SON OF THE ROUD. ALL THOGUES AND ALL PRAYERS BELONGS TO ME, BUT I BELONG TO NONE OF THEM"