SARRIA TO PORTOMARIN
"מה קורה אחותי, נו איך את מסתדרת?" ההודעה נכנסה בשבע בבוקר מאחותי דניאל. הסתכלתי על ההודעה ונזכרתי בתיק האבוד, לא טרחתי להתעדכן מול הסוכנת או משרד טורקיש במדריד מזה כמה ימים. הסאגה נשכחה ממני לחלוטין. "בסדר גמור", עניתי מתחמקת מלהרחיב כדי לא להגרר לדרמה חדשה. "לא חסרים לך דברים? יש לך מעיל?" האמת שהיה לי יותר ממה שבאמת הייתי צריכה, אז עניתי שוב בקצרה:" כן הכל מצויין, יש הכל ואפילו יותר". נשארתי עוד מספר דקות במיטה עד שהחלטתי לצאת ולחפש בית קפה. הרחוב היה שומם בלי שום זכר לבית קפה או משהו דומה. מעבר לכביש הייתה אלברגה נוספת, ציבורית, שם עמדה לה בנינוחות מכונת קפה. הקפה הספרדי היה חזק ומרוכז במיוחד, קיוויתי שהמכונה תהיה עדינה יותר, היא אכן הייתה עדינה אבל גם נדיבה בסוכר.
אחרי התארגנות נפגשנו למטה בקבלה ויצאנו לדרך. במורד הרחוב היה בית קפה שווה במיוחד שנפתח בינתיים ומולו סופר מרקט. ישבנו לאכול ארוחת בוקר ואחרי מנת אנטיביוטיקה שנייה כאבי הבטן כבר החלו להתפוגג. רוב עולי הרגל יוצאים אל הדרך בין שבע וחצי לשמונה וחצי, אלו שממהרים לתפוס מיטות יוצאים מוקדם יותר. ביציאה מהעיר פגשנו את סימונה הבולגריה משוטטת לבד ומנווטת את דרכה בעקבות החץ הצהוב. במהלך הדרך היא סיפרה על הלילה שעברה באלברגה שבה ישנה, או ליתר דיוק לא ישנה בגלל הנחירות של המטיילים. עשרים ושתיים מטיילים בחדר אחד וכמעט כולם נוחרים בווליום כזה או אחר. לאחר שכמעט ויצאה מדעתה מרוב עייפות ותסכול לקחה את שק השינה שלה והכרית וישנה בחדר הכביסה. גיל אמר שהלינה באלברגה היא מזל, לעיתים נופלים עם מטיילים שנוחרים ללא הכרה ואז השינה ממך והלאה ולפעמים יכולים לזכות בכמה שעות שינה סבירות, אבל אין ספק הוא אמר, שאם רוצים לקום רעננים בבוקר חדר פרטי הוא הפתרון האולטימטיבי. "אבל כל הכייף הוא באלברגות", אמרה סימונה, "זו החוויה, זו המהות של הדרך, זה הקמינו דה סנטיאגו". לא, תיקן אותה גיל, המהות של הדרך היא להיות אתה ולהביא את עצמך בדרך מבלי שזה ישנה איפה אתה ישן, וכדי ללכת אתה צריך מסוגלות שתלויה בתזונה, לינה שתיה ועוד צרכים קיומיים אחרים, שאצל כל אדם הם נצרכים ברמה שונה וכל זמן שאלו מסופקים והוא מסוגל ללכת ולחוות את הדרך, זו המהות.
לכולם היה חשוב להיצמד לחוויית ההליכה האותנטית, של תיק על הגב ולא העברת ציוד, לינה משותפת, ביקור בכניסיות ועוד כל מיני טקסים שמקובלים בדרך, לא בגלל שהיו דתיים, אלה מתוך רצון לחוות את החוויה "האמיתית", רק שהחווייה האמיתית לא קיימת באף אחד מאלה, היא קיימת במקום נשגב הרבה מעבר לבינתנו, לא בשום דבר שנעשה או לא נעשה, אלה במי שנהיה או לא נהיה בדרך!
חלפנו על פני הרבה כפרים קטנים וציוריים שיד הזמן כאילו לא נגעה בהם, הגבעות הירוקות של הגליסיה עטפו אותנו מכל עבר ונהרות זרמו מתחת לגשרים רומיים, נדמה היה שאנחנו הולכים בציור. קצת אחרי morgade פגשהו את סימון הדרך המציין שנותרו לנו בדיוק עוד 100 קילומטרים ליעד, מצד אחד זה היה מעודד ומצד שני, זה היה כמו איתות המבשר על סיום קרב. חלפנו על בית קפה בכפר apena ופתאום שמענו מישהו קורא בשמנו, אנדראיס, ילנה, אולגה ו.. טיילור, שאותו הם פגשו בדרך והתיישבו לקלרה צוננת (בירה מקומית) במקום. הצטרפנו אלייהם להפסקה וגיל ניצל את האיחוד המחודש וניגן לנו שיר עם פורטוגזי.
סיימנו את ההפסקה והמשכנו ללכת כקבוצה, כולם ביחד, ניסינו להישאר יחד באותו קצב ההליכה, זה היה מאתגר ומצחיק עד דמעות והצליח לאורך אבעה קילומטרים בלבד. באחד מיערות האלון שחצינו בדרך התיישבתי לשרוך את נעליי על סלע ועליו סימון החץ הצהוב. היו לי עוד כמה רגעים בודדים להשתהות בתוך הדממה של היער עד שכולם ידביקו את צעדיי ופתאום, ללא הודעה מוקדמת וכאילו משום מקום, נח לרגליי "השמרוק", תלתן המזל בעל ארבעה עלי הכותרת היוצר שמונה חצאים שהם ארבעה לבבות. קטפתי אותו בזהירות רבה כשומרת על יהלום יקר ושמרתי אותו בין דפי מחברת הכתיבה שלי, שם הוא מונח עד היום.
חיוך ניצחון וממתיק סוד היה על פניי כשהחבורה הגיע סוף סוף אל הסלע עליו ישבתי ואף אחד לא הבין מה פשרו ואני, גם לא הרגשתי צורך להגיד.. זה היה הנס הפרטי שלי.
אל portomarin נכנסנו כולם בשעת אחר הצהריים מאוחרת. את פנינו קיבל גשר גדול מעל נהר רחב ידיים, המיניו, אחד הנהרות הגדולים והמרכזיים בספרד. לפורטומרין יש סיפור מעניין מאוד, בשנת 1963 עלה נהר המיניו הגדול על גדותיו והעלים את העיר כולה. העיר נבנתה מחדש וכל המבנים בעלי הערך ההיסטורי והחשובים כמו כניסית סן ניקולס וההמדרגות המובילות אל הקפלה הועתקו אל העיר המודרנית שנבנתה. אבל, אם עומדים מעל הגשר ומתבוננים במי הנהר, ניתן עדיין לראות את שרידי העיר שמתחת.
באותו היום התקשנו למצוא מקומות לינה בכלל ובפרט מקום לינה שיכיל את כולנו ולכן התפצלנו, כל אחד ישן במקום אחר. אני לקחתי חדר בפנסיון פרז הצדדי שצופה אל הנהר.
בעודי מתענגת על השקט והשלווה בחדרי הפרטי הצופה אל הנהר הגדול ומרהיב, נכנסת הודעה מגיל, שלקח חדר במלון la pousda de portomarin. "המלון מקסים ויש פה טרסה נהדרת, את ארוחת הערב נאכל פה, כולם מגיעים, תבואי!" כאבי הבטן שלי הלכו והתפוגגו אבל התיאבון היה ממני והלאה, אבל לא רציתי להשאר לבד אז כתבתי בקצרה, ok!
הרבה אפשריות להחלפה והתגנדרות לא היו, מה שהפך את ההתארגנות לקלה ומהירה. מבט חטוף במראה שיקף עייפות ולאות ויחד עם זאת חיות וזוהר. דמותה של הנערה שיצאה לדרך לפני מעל לשבוע התעמעמם ואת מקומה תפסה אישה. חשבתי על דרך הארוכה שעשיתי בשנה האחרונה ובימים האחרונים, האתגרים, המכשולים ההתמודדות והנחישות לפרוץ לעצמי לדרך ולצאת מאזור הנוחות שלי ללא ספק גם נראו בגופי ובפניי. העיניים העצובות הפכו לסקרניות והשקט המתוח הפך לרוגע. הפחד, ההססנות, והכיווץ היו עכשיו התמסרות ואמונה שכל מה קורה עכשיו, מביא איתו את הרגע הבא ויהיה אשר יהיה אני מקבלת הכל באהבה וסומכת על עצמי ועל הדרך.
עם התחושה הנפלאה הזו, סגרתי את דלת החדר ושמתי פעמיי אל מלון la pousada de portomrin.
הטרסה אכו הייתה נהדרת והאוכל היה נפלא. בקבוקי היין הלכו והתרוקנו על השולחן וקולות הצחוק של כולנו לבדיחותיו של אנדראיס הדהד ברחבה כולה. מידי פעם הרגיש טיילור צורך לאתגר אותי בתחרות הליכה עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה בשלושה ימים (נותרו לנו פחות משמונים קילומטרים) וכולם הפצירו בו שייחדל, כי סופו שיפסיד. לקראת הסיום ובשלבי המנה האחרונה, גיל לקח את המנדט לידיו והזמין לכולם את אותו הקינוח: "טארט דה סנטיאגו", עוגת שקדים דביקה ומתוקה עם אבקת סוכר מעל וצלב סנטיאגו עלייה. "את זה אתם חייבים לטעום" אמר, "פה הם יודעים להכין את זה הכי טוב". אף אחד לא התנגד, כולנו קיבלנו את הדרך באהבה ובעיקר סמכנו עליו.