יש אביר על סוס לבן
O PEDRUZO TO SANTOAGO DE COMPOSTELA
זהו, הסתיימו כל הסידורים, ההכנות וההזמנות לקראת היום ואני מתמסרת לרעיון שבעוד כמה שעות אהיה בכניסה ל santiago de compostela. לוקחת את התרמיל הקטן שהפך להיות כבר גדוש בחוויות וכלים ויוצאת אל הדרך שהופכת להיות עירונית ומשמימה. שדה התעופה של העיר כבר נראה מרחוק וההליכה על הכביש הראשי דורשת עירנות ומסיחה את דעתי מהמחשבות. בשעת בוקר מוקדמת אני מגיעה אל הכניסיה שב san marcos פה, היו נוהגים עולי רגל בעבר להחתים את הדרכון בפעם האחרונה לפני הכניסה אל העיר. הכניסיה סגורה ואני לא מתעכבת בה יותר מידי. תיכף אחר כך מגיעה אל monte do gozo הר השמחה, ממנו אני משקיפה לראשונה על צריחי הקתדרלה שנראים מרחוק. תחושת סיפוק וגאווה ממלאים אותי ואיתם באה ההתרגשות.
הכניסה אל העיר עוברת בשטח אורבני עם מבנים חסרי אופי וייחוד, בדרכי אני פוגשת קבוצת מטיילים מפורטוגל ומשוחחת עם המדריך שלהם שמספר לי על ההרפתקה והסיפוק להוביל קבוצות במסע הנפלא הזה.
בסביבות עשר וחצי אני נכנסת אל plaza del obradoiro, מהופנטת אני מסתכלת בנחיל האנשים שנכנסים אל הככיכר מכל הפתחים, מתרגשים, בוכים, מתחבקים ומשתאים לנוכח ההוד והפאר שביצירתו של מתאו, הקתדרלה של סנטיאגו. אני מתיישבת על הריצפה הקרה וצופה בעיר הקסומה אשר המרכז ההיסוטרי שלה הוכרז כאתר מורשת עולם על ידי אונסקו, אם רציתי ואם לאו הדמעות החלו לזרום מלוחות על העיניים, ככה מרגישים כשכובשים את היעד, חשבתי. אבל היה בזה הרבה יותר. ככה מרגישים כשמתגברים על כל הפחדים וכנגד כל הסיכויים והסיכונים מגיעים אל הסוף, ככה מרגישים כשפורצים את הגבולות המוכרים והנוחים של עצמנו ומגלים דברים חדשים שלא ידענו על קיומם בתוכנו, ככה מרגישים כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתקלף ולהסיר שכבות כבדות ומיותרות, לרוקן את המיכל הנשמתי שלנו ולאפשר לדברים חדשים לסחוף אותנו ולרגש אותנו גם אם זה מפחיד בהתחלה, ככה מרגישים כשעוברים מסע והולכים את הדרך. כן, חשבתי לעצמי, עשיתי את זה. הלכתי שלוש עשרה ימים, 272 קילומטרים ברגל, 105 עיירות, 10 ערים גדולות ועשרות אנשים טובים שליוו האירו וחלקו איתי את החוויה האנושית העצומה הזו.
הסתכלתי לאחור ליום של רבנאל דה קמינו, לגשם של אל אסבו, לבדידות והדיפרסיה שחטפתי בפונפרדה, לקידוש של ויה פראנקה דל ביירזו, לדרמה של לה לגונה, לפנסיון ההזוי של אולגה לקקאו שבפאלס דה ריי וללילה האחרון בלבקולה והכל נראה לי חלום רחוק, סרט מוזר שמישהו אחר כתב ביים ושיחק ואני רק צפיתי. הרגשתי גאה בעצמי, אבל לא בצורה יהירה, הרגשתי שניצחתי, ניצחתי בקרב הטוב.
המעמד בתור לקבלת התעודה היה מרגש, כשנשאלתי לסיבה שבה הלכתי את הדרך, עניתי "רוחניות", כבר לא באמת היה חשוב לי למה, היה חשוב שאני שם! באחת עשרה וחצי גיל שלח הודעה: "הגעת, רוצה להצטרף למיסה של 12?", שמחתי כל כל כך שהוא עדיין פה ונתראה שוב לפני שייסע, "בטח", עניתי, והלכתי לחדר לאכסן את התיק, כי אסור להכניס תיקים לכניסיה.
צילום אילנה סגר
בשעה שתיים עשרה עמדנו כולנו במיסת עולי הרגל, כולנו בלי יוצא מן הכלל. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה כשהכומר קרא כמה עולי רגל הגיעו היום בבוקר לסנטיאגו דה קומפוסטלה ומאיזו מדינה, una peregrina de israel (עולת רגל אחת מישראל). עצמנו עיניים לצלילי נגינת העוגב וכל אחד נשא בליבו תפילה חרישית והודיה.
אני הודיתי לאלוהים על האומץ, האומץ לצאת מאזור הנוחות וללכת אל הלא נודע, האומץ להאמין בעצמי גם כשהיה קשה והכל נראה בלתי אפשרי, האומץ לעבור את כל המכשולים גם כשהם היו רבים, פיסית ומנטלית, היכולת להסתכל פנימה ולהתבונן מקרוב ומרחוק והאומץ לצאת לגלות עד כמה רחוק אני יכולה להגיע. התפללתי לכח, להשאיר מאחור את הכאב והבדידות, התפללתי ליכולת לראות את הטוב גם מבעד למסכים חשוכים והתפללתי שביום מן הימים אוכל להיות מורת דרך עבור אלו שמבקשים אותה.
המיסה הסתיימה בנענוע של ה botofumeiro והרגשתי שהעשן הסמיך לוקח איתו מעלה מעלה את כל טלאות המסע לא רק משלוש עשרה הימים האחרונים אלה ממסע חיים שלם, זו הייתה תחושת חופש עצומה שמעולם לא חוויתי כמותה. כשהסתיימה המיסה עמדנו בתור כולם כדי לגעת בראשו המוזהב של סנטיאגו, חכמים יותר כבר היינו מהדרך, אבל כמו רוב עולי הרגל עקבנו אחר רשימת ה to do. אחר כך ירדנו אל הקטקומבה שם נחו שרידי עצמותיו של השליח הקדוש סנטיאגו, אשר החל את דרכו בירושלים כאחד משנים עשר השליחים של ישוע והגיע אל חצי האי האיברי כדי להפיץ את דבריו של ישוע בפני העם הפגאני. האגדה מספרת שלא עלה בידו לשכנעם ולכן חזר אל ארץ יהודה, ישראל, שם הוצא להורג בידי הורדוס אגריפס. ראשו עדיין קבור בכניסית יעקב הקדוש שברובע הארמני בירושלים ואת עצמותיו העלו שניים מתלמידיו על סירה והביאו אותה אל חופי הגליסיה, שם הם נקברו במקום אשר התגלה רק לאחר כ 800 שנים. במקום זה קמה כנסיה שלימים הפכה לקתדרלה מפוארת שקיבלה את השם קומפוסטלה (בספרדית שדה הכוכבים). עם השנים משך אליו שדה הכוכבים של יעקב בן זבדי (סנטיאגו) אלפי עולי רגל מרחבי אירופה והפך להיות מסע עליה לרגל השלישי בגודלו ובחשיבותו בעולם הנצרות.
התבוננתי בקטקומבה של הקדוש וסוף כל סוף יכולתי להבין את הקריאה, שני מחזורי חיים שונים ורחוקים ומסע משותף אחד בעקבות אהבה, המסע מירושלים אל חצי האי האיברי כדי לחבר בין שני חלקים לשלם, בין הראש ללב. לראשונה הרגשתי שייכת ולחשתי לגיל שאני מבינה. "מבינה מה?" הוא שאל בשקט, "את המהות שלי, את החיבור שלי לשורשים שלי, ליהדות, למשפחה, לעצמי ולדרך, אולי הגעתי בשער האחורי, אבל אני כאן!"
הוא חייך ושאל בשקט, "אז מה השביל הבא שתעשי?", היססתי קצת ועניתי "כשיגיע הזמן אדע".
את ארוחת הצהריים אכלנו באחת מהמסעדות בעיר בהרכב מלא, כשכהרגלם טיילור ואנדריאס מעלים זכרנות מצחיקים מהמסע וגורמים לכולנו לצחוק עד דמעות. אט אט הגיע שעתו של כל אחד להיפרד, רכבת, אוטובוס או טיסה חזרה הבייתה שחיכו להם. אני גיל וסימונה נשארנו אחרונים, לא היה טעם בפרידה עצובה, אז הזמנו גלידה גדולה לכולנו, אחרי הכל יכולנו להרשות לעצמנו.
הגשם התחדש ואת הערב בחרתי לבלות בחדר הקטן והחם שהשקיף על צריחי הקתדרלה שהזמנתי מבעוד מועד. צפיתי ברחוב הרטוב ובתהלוכה הצבעונית של המיטריות שמילאה אותו. נזכרתי בדמיון המודרך של מלכה בתחילת הדרך כששאלתי את אנטוניו אם הוא מצטרף אליי למסע?, הוא ענה, "לא, לי יש את הדרך שלי לעשות, ניפגש בכניסיה", הוא נשק לי על המצח כמו שמנשקים ילדה ונעלם. לאורך כל המסע, ליוותה אותי תקווה תמימה שבאמת ניפגש פה, אבל כשהגשם התחזק והרגשתי שהלבד כבר לא מרגיש בדידות, הבנתי שלא, לא ניפגש פה!
הייתי צריכה לעבור את כל הדרך הזו לבדי כדי לפגוש את עצמי כאן, במקום הקדוש הזה, ששייך רק לי, לעצמי, לפני ואם שניפגש שוב ולהבין, שהאביר היחיד על הסוס הלבן, הוא אנכי !
הסתכלתי שוב על הרחוב והמשפט של מלכה הדהד בחלל: " כשהנהר שקט, אפשר לראות את הקרקעית".
"THE DESTINATION IS IN THE JOURNEY"