אז איך בכלל הגעתי לקמינו דה סנטיאגו?

דמיון מודרך או הדרכה עליונה?

IASRAEL TO MADRID

קלפי התקשרור של קרינה

דמייני.. כך פותחת מלכה את ההדרכה כשהיא מורחת את שמן האינדיאנים על העין השלישית שלי ועל קדקוד הראש ומכסה לי את העניים. יש בקול שלה משהו מדידטיבי וסוחף, אי אפשר שלא להתמסר לו...

דמייני אור גדול שנכנס דרך קדקוד הראש, כאילו יש פתח ומשם נכנס צינור אור גדול וממלא את החלל. תחילה בצד הימני ועובר לצד השמאלי, אחר כך עובר הצינור דרך האף, הפה והגרון ומאיר גם אותם. משם הוא יורד אל בית החזה, עובר דרך הריאות והלב ומאיר גם אותם באור גדול. האור מתחזק ועובר אל חלל הבטן, מאיר את הקיבה ואת הרחם, יוצר שם תנועה ומחמם אותה, תרגישי את התנועה החמה בתוך הרחם ותנשמי אותה... הרחם, כך היא אומרת לי, היא מקור היצירה שלנו, מקור החיים והנשמה!! תראי איך האור מאיר בה כל פינה ופינה ויוצר שלל של צבעים.. אדום וסגול וכחול וירוק וצהוב כמו כדור צבע בדיסקוטק של פעם... משם יורד צינור האור אל האגן, מאיר את האברים האינטימיים וממשיך אל הרגליים ואל הברכיים עעעעעד לכפות הרגליים. ומשם כאילו נפתח פקק גדול בכפות הרגליים.. ופלאק.. הוא זורם החוצה כאילו היה נהר מואר שזורם ממך.. אל האדמה!!!

דממה.. בתוכי אני שומעת רק את זרם המים הדמיוני שזורם לי מהרגליים..

ומלכה ממשיכה.. ועכשיו, לכי אל המקום הראשון שעולה בראשך.. איפה את נמצאת? הדבר היחיד שאליו אני מודעת הוא הנשימה שלי. ולמרות שאני שומעת את השאלה ומבינה אותה התשובה שלי באה ממקום אחר ולא מודע לגמרי..

"אני על שביל ארוך ולבן, בין שדות פתוחים ורחבים. חלקם צחיחים, חלקם ירוקים. מסביב גבעות ירוקות מתפתלות ומתקפלות למרחקים. הכל פתוח, הכול גדול כאילו כול היקום כולו הוא הנקודה הזו בלבד. השביל ארוך מאוד, אבל ברור ומתוחם היטב, הוא מוביל אל כנסיה שעומדת על ראש גבעה לא גבוהה במיוחד. לידי עומד אנטוניו עם כלב הסקי סיבירי יפיפה. אני שואלת אותו אם הוא מצטרף אליי, הוא מסתכל עליי ואחר כך על הכנסיה ואומר לי: אני לא יכול, יש לי את הדרך שלי ללכת, אבל אנחנו ניפגש בכנסיה", הוא נוגע בכתפי, מנשק אותי במצח ונעלם." כך אני מתארת לה את התמונה הראשונה שעולה בראשי.

את לבד שואלת מלכה? "לא", אני עונה, "נמצאים איתי שני אנשים וכלב". "מי הם?" היא שואלת, "אני לא יודעת". לכי אתם ותני להם להוביל היא אומרת.. אני הולכת בשתיקה על השביל עם שני האנשים והכלב, השביל ארוך והנוף מתחלף כל הזמן, פעם הוא ירוק ופורה, פעם הוא שומם ויבש, אבל הוא נשאר ברור כל הזמן. "לאן הגעתם?" השאלה כאילו קוטעת את רצף הנוף, אבל תמונת המקום עולה באחת, "אנחנו נכנסים לגנים רחבי ידיים ומלאים בשיחים של ורדים ורודים מאוד, הגנים מקיפים מנזר עתיק שבנוי בצורה רומית מימי הביניים.

מנזר אוסיירה - קמינו ויה דה לה פלאטה

אני נמצאת בתוך מנזר, בפרוזדור ארוך שחלקו החיצוני מעוטר בקשתות רומיות בצבע אפור דהוי וישן פתוח לעבר הגנים. עכשיו אני לבד". כך אני מתארת לה את המקום. מה את רואה? היא ממשיכה לשאול. "מדרגות לולייניות שמובילות למעלה והמקום מואר באור נרות". אני עונה.

את רוצה לעלות, לראות מה יש שם? ההצעה שלה מעוררת את סקרנותי ולמרות שמצב ההכרה יודע שזה רק דימיון אני עדיין פוחדת ממה שאני עלולה לגלות או לראות שם. "אני עולה"!! אני לוחשת ומרגישה את פעימות הלב שלי מתחזקות. המדרגות מובילות אותי אל דלת עץ שנפתחת לפרוזדור נוסף, אפור וחצי חשוך, לאורכו דלתות רבות, כנראה חדרים, הוא שומם ואין שם איש מלבדי. אני מתיישבת על אחת הקשתות, צופה אל שיחי הוורדים הרודים כל כך וחושבת לעצמי שזה מוזר שמעולם לא ראיתי כאלו ורדים, כשלפתע מהקצה המרוחק של הפרוזדור נשמעת גרירת רגליים כבדות. אני מסובבת את ראשי ומבחינה בנזיר זקן לבוש גלימת נזירים עם כובע ברדס על ראשו. גבו כפוף, בידו האחת הוא אוחז עששית ובשנייה מקל הליכה מעץ טבעי גבוהה והוא הולך לקראתי.. הוא מגיע אל הקשת שבה אני יושבת ונעמד מולי.

אני מתארת למלכה את מראה הזקן בקול רועד ומהסס והיא שואלת אם אני מפחדת ממנו.. לא, אני לא, אני אומרת לה וקצת מכחישה שכל הסיטואציה זרה ומוזרה לי. אבל מה אני עושה כאן? מה הוא רוצה ממני? אני שואלת אותה. מלכה נינוחה, טון הדיבור שלה רומז לי שאני בכיוון הנכון והיא ממשיכה בהנחיה: "תשאלי אותו.."

מבעד לגלימה אני רואה רק את עיניו הזקנות של הנזיר ואני פונה אליו בשאלה: מה המקום הזה? מה אני עושה פה?? הוא מרים את העששית לעברי כדי לבחון אותי היטב ואומר לי " you have a meeting with the lord " את המילה lord הוא מבטא בהדגשה של כבוד.

מה אני צריכה לעשות? אני שואלת את הנזיר ומנסה לא להישמע מפוחדת . " you have to go lejos.muy lejos" (את צריכה ללכת רחוק, רחוק מאוד!!)... הוא אומר באנגלית מטובלת בספרדית וכשהוא מסיים את המשפט הזה הוא בוחן שוב את עיניי כדי לוודא שהבנתי אותו, מסיר את אור העששית מפניי ומסתובב כדי ללכת מבלי לתת לי הזדמנות להוסיף דבר.

מלכה מבקשת ממני להודות לו, אני יורדת מהקשת שעליה ישבתי ואומרת לו "gracias senor". הוא מסתובב שוב לעברי, מהנהן בראשו, חוזר לגרור את רגליו ונעלם בקצהו השחור של הפרוזדור הארוך.

התעוררתי מהחיזיון רועדת ובוכה בזרועותיה המחבקות של מלכה כשאת פנייה מעטר חיוך מלא סיפוק והבנה. היא עצמה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה ואמרה בנימה מסכמת וברורה: " ידעתי שיש לך משהו שמחבר אותך לנצרות הקדומה. ישו בפי הנוצרים מכונה ה lord , והוא קורא לך להיפגש אתו, לשם כך תצטרכי ללכת רחוק ,רחוק מאוד... לצאת אל מעבר לגבולות של עצמך, של אזור הנוחות שלך ולפסוע בדרכים שלא הלכת בהן קודם". גבולות הם לא בהכרח גאוגרפיים, היא אמרה לי, הם גם מנטליים...

יצאתי מהחדר מבולבלת, סקפטית ומתוסכלת.. פגישה עם ישו??? נו באמת.. בסך הכל ביקשתי לקחת הפסקה ולברוח קצת למקום שקט שיאפשר לי להתנתק מהיום יום ולחשב מסלול מחדש.

באותה תקופה חייתי בתוך כאב עצום. אגדת האביר על הסוס הלבן התנפצה לי שנה לפני כן, כשהייתי בטוחה שהגבר הספרדי שהגיע ממדריד והופיע אצלי ממש במקרה בחנות כדי לקנות תחתונים (כי חברת התעופה הטורקית איבדה לו את התיק), יהיה האיש שאיתו אחייה את חיי. אבל כמו שהוא הופיע כך הוא נעלם כשהוא לוקח איתו ימים וחודשים של הבטחות וחלומות משותפים.

הניתוק, הכאב והאכזבה גרמו לי לטלטלה. הרגשתי מרומה ואשמה והתחלתי לבחון לעומק כל רובד בחיי ולשאול את עצמי אינספור שאלות שבמרוץ החיים היום יומיים לא יכלתי לקבל או להבין את התשובות. הרגשתי שאני צריכה לצאת, צריכה ללכת, אבל לא ידעתי לאן...

במשך כל היום חשבתי על השביל הלבן, הכנסייה, המנזר, אנטוניו והאנשים, ניסיתי להבין איך הכול מתקשר אחד לשני. האם היקום מכוון אותי למקום מסוים? רציתי להאמין שכן, אבל זה היה גבוהה מידי עבורי.

בערב כשהגעתי הביתה הוצאתי את לוח השעם עם רשימת המקומות בעולם שאותם סימנתי כ "יעדי חובה", בתקווה למצוא רמז. היו מרוקו, אינדונזיה, ויאטנאם, איסטנבול גאורגייה, סרי לנקה, הייתה את דרום הודו שבה טרם ביקרתי אבל לאף אחת מהן לא הייתה זיקה חזקה לימי הביניים או לשביל ארוך ושום קשר גלוי או נסתר לישו. כבר הייתי בדרכי להחזירו למקום כשלפתע הבחנתי בכיתוב קטן על פיסת נייר שכתוב בכתב ידי:

"Camino de Santiago, The way"”.

הרגשתי שאני כמעט מאבדת שיווי משקל, הבטן שלי התהפכה ויחד עם זאת הרגשתי שמחה והתלהבות מאופקת. שנה עברה מאז ראיתי את הסרט על דרך הצליינים המפורסמת שבספרד שנקראת "הקמינו דה סנטיאגו" או El camino. דרך עתיקה מימי הביניים המובילה אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שנמצאת בצפון מערב ספרד. מסלול עליה לרגל השלישי בגודלו בעולם הנצרות המוקדש ליעקב הקדוש, אחד משנים עשר שליחיו של ישו הקרוי בפי הנצרות סנטיאגו. נאמר עליו גם שהמסע שימש בעבר טקס חניכה ומעבר בתרבויות הקדומות והוא נודע כמסע רוחני שבסופו זוכה הצליין להתנער מתחלואי העבר ולמחילה מהכנסיה. ויש שאפילו תיארו את המסע או החוויה כמו ניקוי של הנפש והתודעה.

נזכרתי שהוספתי את היעד הזה בקטן אחרי שראיתי את הסרט. התאהבתי אז ברעיון להתנתק חודש מהשגרה ולצאת למסע של שמונה מאות קילומטרים בנוף טבעי ואנושי מתחלף, ובמיוחד בספרד, שם קיוויתי למצוא את התשובות לאותו מפגש שטלטל את חיי. הפשטות העומק, היכולת להתקלף, להתמודד ולהתגבר על מצבים משתנים היו השתקפות של החיים עצמם מהמסע והם עמדו בניגוד מוחלט לחיים שחייתי. רציתי לאתגר את עצמי ולהתמסר לחוויה הטוטאלית הזו, אבל לא ממש האמנתי שאוכל. לא ראיתי את עצמי מצמצמת את העולם שלי בתוך תיק של פחות מ -10 קילו, ישנה בחדר עם עשרה אנשים ויותר ויוצאת בעקבות דרך שמזוהה עם הנצרות, בארץ שאני לא מכירה ובתנאים שרחוקים שנות אור מהסטנדרטים שבהם אני מורגלת וכל זה מבלי לתכנן דבר.

כשהנזיר אמר רחוק, חשבתי לעצמי, הוא בטח לא התכוון כזה רחוק.. אבל כל הסימנים הובילו אל המקום הזה. הלא נודע וחוסר הודאות היו המקומות הכי רחוקים ומפחידים מבחינתי, אבל גם הכי מושכים!

לפני שקיבלתי החלטה גורלית החלטתי להתייעץ עם קרינה, חברה אחות נפש ומתקשרת. עוד לפני שסיפרתי את הסיפור היא שלפה שלושה קלפים מהחפיסה (למעלה) ופרסה אותם בפניי. מברוק חברה את יוצאת למסע ארוך...

"DECEPTION, DEFEAT, AND DISCOURAGEMENT ARE TOOLS THAT GOD USES TO SHOW US THE ROAD"