שער הסליחה בויה פראנקה דל ביארזו

רחוקה מהמציאות, מתקרבת לאמת

PONFERRADA TO VILLAFRANCA DEL BIERZO


בוקר טוב טלי, שומעת?? הודעה מדניאל, שהחליפה אותי בניהול החנות בהיעדרי נכנסה בדיוק כשסיימתי לשתות את הקפה בבר של בית המלון. הודעה בשעה שמונה בבוקר מאחת הבנות בצוות שלי, אף פעם לא הייתה סימן טוב, ובטח לא כדי לוודא שהתעוררתי בצד הטוב.

בוקר טוב דניאל, שומעת...

נכון שאמרת שביום שישי חובה שנהיה שלושה בצוות, אבל זויה לא יכולה, מה נעשה????

יום שישי הוא יום המכירות החזק ביותר בחנות תמיד דאגתי לתגבר את הצוות כדי להוציא את המיטב, המחשבה שהיום הזה עומד בסכנה, טלטלה אותי. הכעס על חוצפתה של העובדת שהיעזה לנצל את היעדרותי ולהתחמק ממחוייבות הציף אותי והרגשתי רגשות אשמה על כך שיצאתי. בעודי מתייסרת בתוך כך ומתכוונת להתקשר אל אותה עובדת ולנזוף ולכעוס בה, נכנסת ההודעה השנייה, אבל אני עם רחלי והיא יכולה להביא את אחותה אם את מאשרת, אנחנו צוות טוב ונוכל להסתדר, מה את אומרת???

לא היו אלו המילים, כמו הרגישות והתבונה שלה שריגשו אותי, ידעתי שבחרתי נכון. היא ידעה והבינה את חשיבות היום הזה עבורי וביקשה שאסמוך עלייה והאמת, שלא הייתה לי אופציה אחרת, הבנתי שלא אוכל לנהל את המלחמה הזו מרחוק. הקול בתוכי אמר לי שחררי.. תרפי.. תאפשרי..

"סומכת עליכן, תעשו את הכי טוב שיכולות", כתבתי ובליבי רשמתי לסגור חשבון עם זויה כשאחזור.


יצאתי מבית המלון והתחלתי לחצות את הגשר שמעל נהר הסיל שהפריד בין העיר המודרנית לעיר העתיקה. נוף הסמטאות הצרות, חצרות הבתים, המראות הצלילים, הגרדניות והבגונוויליות החזיר אותי אל מקום בטוח ושליו בתוכי. פתאום נוכחתי לדעת ששקעתי בלהט ההתעסקות עם המשימות, ארגון הציוד והכביסה ביום האתמול עד כי שכחתי שיש לעיר עוד צד שעליי לחקור ולא שיערתי בתוכי שממש מעבר לגשר נמצא כל מה שחשקה נפשי.. חברה, שמחה, חיות ושלווה. הצטערתי שהנחתי לייאוש להשתלט עליי כך ולהתפשר על לינה במקום קר וחסר אופי, הצטערתי על על שהנחתי לבדידות שוב להשתלט עליי, אבל כבר היה מאוחר לכל זה וכל מה שניתן היה לעשות היה ליהנות מכאן ועכשיו ומהרגע הזה.


בסיומו של רחוב ארוך ויפה בקצה העיר נפתח שביל לתוך שדה כלניות ופרגים ואת פניי קיבלה קשת צבעונית ויפיפיה. כמה צעדים לפני הלך איש מלוכסן עיניים שראיתי בבוקר בבר של המלון, חבורת רוכבי אופניים חלפה על פניי בקריאות buen camino מהיר שנבלע עם הרוח ועוד חבורת ספרדים הלכה מאחור. מצב הרוח שלי השתפר, אבל מחשבותיי היו עדיין טרודות עם העבודה שהשארתי מאחור ועם הריקונות שהלכה והתגברה.

הדרך לויה פראנקה דה ביירזו עברה דרך שדות פתוחים, מטעים ירוקים ועיירות ציוריות. ההליכה לא היית לי קשה, הכושר הגופני שלי היה טוב וגמעתי 24 קילומטרים בחמש שעות עם הפסקות בדרך.



בעייירה קסאבלוס, עצרתי בבר המקומי לשתות קפה וניצלתי את ההפסקה ליצור קשר עם סוכנת הנסיעות שלי כדי לברר מה עלה בגורלו של התרמיל שלי. למרות שכבר נחיצותו לא הייתה חשובה כל כך כי את רוב הפריטים להם נזקקתי רכשתי מחדש וכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שהלינה בחדרים פרטיים עובדת עבורי מצויין ולא צריך לקלקל את מה שכבר עובד טוב ומימילא אין שום סיכוי שאוכל להתרגל לרעיון של לינה משותפת עם עוד חמישים אנשים בחדר, אני פשוט מפונקת מידי לזה ומישהוא כבר סידר לי את העיניין אז למה להתערב. מאחר והיה זה יום שישי לא ניתן היה לקבל תשובה ברורה גם ממנה אז דחיתי את רעיון ההתעסקות עם התיק וכתבתי למלכה:

"שישה ימים ולא מצליחה למצוא שקט ומנוחה, מרגישה שמפספסת הרבה בדרך, לא מבינה את המטרה ותוהה שמה אני מחטיאה אותה, מחשבות, חלומות, כאילו אני במירוץ. לא הצלחתי להיות שניה במדיטציה והכי גרוע, מרגישה בדידות!! " היה לי קשה להודות בבדידות במקום שכזה ואפילו התביישתי בה.

"אז מה..אין לנו בעיה עם כל תחושה שעולה", היא אמרה כאילו חשה בבושתי ובמבוכתי. "התחושה היא זמנית וחולפת ושונה ממך, זה לא את! את יכולה להתבונן בה ואפילו לחקור, למה את יוצרת או נמשכת ללבד, כשתוכלי לענות תשובה לעצמך, תכווני לביחד, וזה יגיע!"

ידעתי שהיא צודקת, אבל היה נוח לי להמשיך בהתבכיינות. " לא יודעת, פתאום לא מוצאת תכלית לכל זה ובא לי לוותר ולחזור, המחשבות רודפות אותי גם פה, הכאב והעצב לא מרפים לרגע ואני כבר מותשת." מה שהיה נכון.

"אז עיצרי ליום אחד, נוחי לך, זה שבת, תנסי לתקשר עם אחרים, חפשי חברה, זו לא בושה, זו גדולה!!"

הסתכלתי על ההודעה כאילו שאני מסתכלת וקוראת צו בית משפט עם גזר דין מוות. אני, מנוחה??? אני משתגעת תוך כדי הליכה, אם אעצור אני גמורה סופית, זה מה שהיא מציעה לי לעשות על סף ייאוש??? אוזניי בערו והכעס גבר, אבל עניתי באדישות: "אני הולכת עשרים קילומטרים בארבע שעות ובאחת כבר מובטלת ומשעמם לי, לא טובה לי המנוחה, אני משתגעת". מלכה הרגישה את המצוקה שלי והכירה אותי היטב, היא גם הכירה את הכושר הגופני שלי ולכן שאלה: "אז למה את לא הולכת יותר?" השאלה קצת הפתיעה אותי. "כי אם אלך יותר אסיים את המסלול בעוד ארבע ימים ואז מה?" עניתי לה אבל כבר התחלתי לחשב את הקילומטרים שנותרו ואם אאיץ את קצב הלליכה ואלך יותר.. ו.. "אז אולי תתחילי קצת עם גברים בדרך?.. את יודעת, חיוך מבויש, מבטים, קושי בהליכה, את יודעת נו.." גלגלתי עיניים ושלחתי לה הודעה "כן, בטח אני!!", "כן בטח את" היא ישר ירתה לעברי, "רצית לצאת מגבולות המוכר, רצית ללכת רחוק, לחוות משהו אחר, אז קדימה.." המילים שלה הכו בי והרגשתי נבוכה, הסתכלתי מסביבי אם איש מחבורת רוכבי האופניים הקולינית שמילאה את בית הקפה שם לב שפניי האדימו, לא , נדמה היה שאף אחד לא הבחין בי בכלל. חשבתי על המילים שהיו נכונות ובכל זאת הפער בין לרצות לבין ליישם הוא גדול מאוד במיוחד במקרה שלי, כן תמיד חשבתי שאני מקרה מיוחד. "תראי, כנראה שאני הרבה יותר פגיעה וחסרת ביטחון כרגע ממה שאני חושבת. אני מרגישה הכי מכוערת ולא רוצה שאף אחד ייתקרב אליי", בחרתי בתשובה שרובה הייתה נכונה, מלבד הסוף, אבל פחדתי להודות שגם אם אני רוצה אני לא יודעת איך לעשות את זה. "את יפיפיה, חתיכה אמיתית ונעימה, אל תחסכי את מתנותייך מהעולם בבקשה. תעשי מדיטציה עם צינור האור ותוציאי קרן מהלב קדימה ותראי בעיני רוחך אנשים מתקרבים, רק תתכוונני, תפתחי את המעטפת של הכוונה, השאר כבר ייקרה מעצמו!!" מלכה הייתה המורה, המדריכה, המלווה והמאמנת שלי, מאוד האמנתי בה ולה, למרות שבאמת לעיתים לא הצלחתי להבין מה היא רוצה להגיד ולמה היא מתכוונת, כמו המשפט ש"התיק ידביק אותי" והוא לא, גם פה לא הבנתי אם להאמין שהשאר יקרה מעצמו.. השאר של מה? סיימתי את הדברים בהבטחה שאנסה, למרות שלא ממש התכוונתי לזה, אבל שוב זה היה עדיף על להודות שלא הבנתי, אז הנחתי לזה, שילמתי על הקפה ויצאתי לדרך.



חבורת רוכבי האופניים הקולנית מבית הקפה חלפה על פניי בברכת buen camino, תהיתי כמה פעמים עוד אפגוש בהם בדרך והאם בכל מפגש נחליף בנינו את ברכת הדרך.

ביציאה מהעיירה חציתי גשר קטן שמתחתיו זרם נהר, מסביב הנוף היה עוצר נשימה והרגשתי שאני בתוך תמונה. העננים הלבנים כאילו נסעו מעל הנהר ונתנו חיים לתמונה והניעו אותה, חשבתי על כוח המשיכה של החיים המניע אותנו לפעול ולצאת מקיפאון. ככל הסתכלתי על תנועת העננים גבר בי הרצון לפעול ולהפיג את הבדידות, גבר בי הרצון לנוכחות של אדם נוסף לידי שישכיח ממני את הפחד, המחשבות וההתעסקות עם השאלות המעיקות ובעיקר גבר בי הרצון לחלוק, לחלוק את חוויית הדרך. כשסיימתי לחצות את הגשר התיישבתי מול הנהר ועצמתי את עיניי, נשמתי עמוק והכוננתי למדיטציה של מלכה. שאפתי ונשפתי אוויר ממרכז הבטן והנחתי יד אחת על הבטן ואת השנייה על בית החזה כדי להרגיש את תנועת האוויר. התמקדתי בנשימות במשך דקה מתאמצת להתעלם מצליל נקישת המקלות המוכר על האספלט ומקולות ההולכים החוצים את הנהר. נאבקתי במחשבות עוד כמה רגעים עד שגם הם התעמעמו ואז דמיינתי את קרו האור שנכנסת מקודקוד הראש, יורדת למטה, דרך הגרון אל בית החזה ומאירה את אזור הלב, כשהגיע לשם, נגעתי בלב ודמיינתי לי ככיר גדולה הומה אנשים שמחים, השמש זורחת ומאירה את הכיכר ואת בתי הקפה והרחבה המרכזית. אני חוצה את הכיכר חלק מהאנשים מזמינים אותי לשבת איתם בבתי הקפה וחלקם מזמינים אותי לרקוד, חלקם שואלים שאלות וחלקם עוברים ומברכים לשלום, לרגע אני מרגישה נראית, שהנוכחות שלי מורגשת ואנשים מתקרבים אלי, אני מרימה את כפות ידיי אל האוויר כדי לגעת ומרגישה שמאה ידיים מושטות לעברי, אוחזות בי ומקיפות אותי. אני מרגישה את דמעות ההתרגשות גולשות מלוחות על לחיי מעצם התחושה שאני אהובה מוקפת ורצוייה. ביקשתי בליבי מהייקום שייזמן לי לפגוש אנשים שיחלקו איתי את המסע , אנשים שמחים וטובים שיעזרו לי להבין, לגדול ולצמוח בדרך, התפללתי שאפגוש אנשים שייגרמו לי לצחוק ולהתרגש ונוכחותם תהיה עבורי ערך מוסף להרפתקה האנושית ההעצומה אליה הבאתי את עצמי, ביקשתי מהדרך שתראה לי איך זה הולך להיות יותר טוב. כמו כל יוגיסטית מנוסה סיימתי בהודיה לכל מוריי, הוריי בוראי ולגוף שלי שאיפשר לי להגיע לנקודת הזמן הזו ולאומץ שבתוכי, מחיתי את הדמעות, קמתי והמשכתי לצעוד לעבר ויה פראנקה דל ביירזו. העננים הלבנים שנסעו קודם מעל הנהר כבר לא היו.


אחד הדברים, מיני רבים שקורים כשאתם הולכים ימים רבים בטבע הוא שלאט לאט אתם נעשים חלק מכל מקום ומכל דבר. החושים מתחדדים בעיקר חוש השמיעה. בתוך השקט אפשר להתרכז בכל הצלילים שמסביב כאילו הייתה זו תזמורת ולאט לאט אפשר לבודד כל צליל כאילו היה זה כל אחד שמנגן. הריכוז בצלילים מאפשר לקול הפנימי שלנו לעלות לתודעה ולהשמע. בהתחלה ישנו בלבול מסויים, כי קשה להבחין בין הקול הפנימי לקולות אחרים שעולים בנו ואז נוצר מאבק, אבל איכשהו לקול הפנימי שלנו יש נוכחות חזקה יותר מכולם, אסרטיבית יותר שמגובה בהמשך גם בסימנים ובאותות שמנחה אותנו אל ההארה.


מלווה בקול הפנימי שלי שמאיץ בי ללכת ומנחה אותי בבטחה בין היערות, השבילים והרכים הראשיות אני נכנסת בשעת צהריים אל ויה פראנקה דל ביירזו. קצת מאמץ בעלייה ואז מתגלה העיר היפיפה מימי הביניים. מצד שמאל, אלברגה מנומנמת עם מרבדי דשא מהם הנוף משקיף אל מבנים עתיקים שחלקם שוחזר וברקע צריחי כניסיה הנישאים מתוך גבעות ירוקות וגבוהות. נדמה כאילו העיירה היא מובלעת בתוך מעגל הרים אינסופיים. במעלה השביל מובילה אותנו הדרך אל puerta del perdon (שער הסליחה) וכניסיית סנטיאגו.


אף ספר הדרכה לא הכין אותי אל המקום הזה, ואל הפרק המוקדש לו בספר יומנו של מכשף של פאולו קואלו, עדיין לא הגעתי. כשאני מופתעת מעוצמות המקום, ללא הזמנה ובאופן ספונטני מתחילות להתנגן בראשי מילות השיר של מאיר בנאי : "לא מביט סביב, לא מקשיב, איש חולם אני וכך היה תמיד.. חי פעם רק פעם, יש טעם אין טעם, עם כח בלי כח שער הרחמים, בואי איתי יחד, בואי מתוך הפחד, כי את גם את חלק משער הרחמים."

סביבי היה שקט מלבד הצליל המוכר של תזמורת מקלות ההליכה שליוותה אותי בדרכי מאז היום הראשון. ישבתי מול הכניסיה ממוקדת בכיתוב שער הסליחה. צפיתי בהולכי הרגל שנכנסו לעיר וחלפו על פני, רובם היו צעירים שמיהרו ל"תפוס"מיטה באחת מהאלברגות שבעיר. מאחר ולא ממש בניתי על אחת המיטות בשום אלברגה היה לי את הזמן להקשיב. דתיה אני לא,אבל עם הזמן למדתי להאמין שאין מקריות, וכשמקומות ממגנטים אותנו, צריך להקשיב מה הם רוצים להגיד לנו.

הקמינו דה סנטיאגו החל כתופעה דתית במאה התשעית ונמשך כמסע עלייה לרגל בעולם הנצרות עד היום. אנשים הלכן ברגל ימים וחודשים רבים כדי לקבל מחילה מהקדוש. זו הייתה מהות המסע אז. כיום המניעים ליציאה למסע הם שונים ובכל זאת משהו בי לא היה מסוגל להמשיך הלאה מבלי להרהר בסיבות האפשריות שלי לבקשת מחילה למרות שלא הייתי נוצריה ולא האמנתי בשום מחילה אפילו לא ביום הכיפורים. בעיניי מי שהיה זקוק למחילה, גם נמצא אשם במשהו ולא הבנתי למה אני מתעקשת להאשים את עצמי בדבר מה. קראתי בספר ההדרכה, שבעבר עולי רגל שלא יכלו להשלים את המסע לסנטיאגו מכל מיני סיבות כאלו ואחרות היו יכולים לקבל את כתב המחילה בכניסיה הזו, חשבתי לעצמי שאולי אעשה עסקה עם השליח, אני אודה באשמה (לא משנה מה היא), הוא ייתן לי את כתב המחילה ומכאן אני משוחררת מנשיאת כל עול וכאב אחר עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה. משוכנעת שאני עושה את הדבר הנכון, עצמתי את עיניי ודימיינתי לי שוב את קרו האור שנכנסת מקודקוד הראש ומאירה את כולי, שוטפת את כל גופי ופלאק.. נשטפת החוצה דרך כפות הרגליים, ואז נשמתי נשימה עמוקה והתפללתי מכל הלב, בכוונה עמוקה שמעולם לא חוויתי כמוה קודם: "מי ייתן שזה השער שהוא שער הרחמים, יהיה הפתח לסליחה לי לעצמי ולאחר, מי ייתן שבמקום הזה, אשאיר כל כעס, עצב, חרטה, תסכול ואכזבה ואת כל מה שאינו אהבה בתוכי. מי ייתן והסליחה תהיה הדלת והשער לשמחה ולאהבה לעצמי ולאחר". נשארתי עוד כמה דקות בעינים עצומות כדי להרגיש בכל גופי את התפילה ולהתמסר לרגע לתחושת הסליחה. כשפקחתי את עיניי עננים לבנים שוב כיסו את השמיים והשקט היה פעם גם פנימי..


למרות שהייתה זו שעת צהריים מוקדמת החלטתי להסתפק בעשרים וארבעה קילומטרים ולהשאר ללון בויהפראנקה דל ביארזו. התפילה והסליחה הזכירו לי קצת את יום הכיפורים ומיד נעשיתי רעבה. נכנסתי אל המסעדה הראשונה בכניסה אל הרחוב הראשי, איטלקית ביתית קטנה וחמודה עם שולחנות בחוץ. הזמנתי ספגטי בולונוז וכוס יין אדום. בשולחן לצידי ישב בחור איטלקי צעיר, דניאל. שיחה התפתחה בנינו על הדרך, סיפרנו אחד לשני איפה התחלנו, סיפורי דרך, חוויות, מראות, תחושות ואז ציינתי שאני מישראל. דניאל הופתע, איזה צירוף מיקרים הבחור שאיתו (הלך רגע לקנות משהוא), הוא מישראל וקוראים לו יפתח. לרגע דימיינתי לי את הישראלים ההיפים בהודו עם הראסטות והשראוולים יושבים בקומונות ורואים סרטי בורקס, חשבתי להמציא משהו לקום וללכת , כי ממש לא היה לי מצב רוח לצ'רלי וחצי, כשלפתע הגיע בחור צעיר נקי מגולח עם חיוך מקסים ושובה ואמר שלום באנגלית. יפתח להפתעתי היה שונה ומסתבר שגם מקיסריה. השבתי בעברית והצגתי את עצמי. סיפרתי על עצמי ועל הדרך, על התיק שהלך לאיבוד על הימים האחרונים ובעיקר הקשבתי לסיפורים שלהם על הדרך שהתחילו בסיינט זאן פייד דה פורט כל אחד בנפרד. הם היו חלק מחבורה גדולה שהכירה במהלך הקמינו וצעדה יחד, שאר החברים, כך אמרו, נחים צהריים, אנחנו רעבים אז יצאנו לאכול. יפתח הציע עזרה ואמר שיש לו ציוד חדש שלא השתמש בו עדיין ואם אצטרך אוכל לקחת. היה זה יום שישי ויפתח סיפר שהוא נוהג בכל יום שישי לעשות קידוש והוא מזמין אותי לקבל את השבת ביחד איתם באלברגה המקומית. שמחתי כל כך על ההזמנה ועל חברתם, הבטחתי להגיע בשבע בדיוק ולהביא איתי גם יין וכיבוד. סיימנו את ארוחת הצהריים והלכתי לחפש מלון.

לא היה קשה למצוא חדר פשוט במרכז העיירה, התמקמתי במלון סן פרנסיסקו הפינתי והמקסים. תיכננתי לנצל את שעת הסייסטה ולנמנם קצת, לאחר מכן לצאת לקנות יין. ברגע שנשכבתי על המיטה נכנסה ההודעה מדניאל: "טלי שומעת?"... גלגלתי עיניים, עד שהצלחתי להרים את מצב הרוח... מה עכשיו.. "כן דניאל, שומעת".. "הצלחנו לעמוד ביעד היומי ואפילו הכפלנו אותו".. הסתכלתי על ההודעה כלא מאמינה, חיכיתי להודעה הבאה שבטח תהיה "חחחחח" , אבל לא, היא לא באה, ההודעה.. אז נאלצתי להגיב..."דניאל, לא זמן טוב לבדיחות". ההודעה הבאה הייתה צילום מסך קופה ואז נעלמו לי המילים.."סבבה, אז אני יכולה להתפטר?!" אני כותבת חצי מתכוונת לזה וחצי לא, "נראה לך ואיך נשלש את היעד אם לא תהיי?" חייכתי לעצמי ונתתי לתחושת הסיפוק לשטוף אותי, לא בגללי, בגללן, המשפט האחרון הוכיח לי שאני והן, הרבה מעבר ליעד. הבנות שהעסקתי היו צעירות מאוד רובן עדיין תלמידות בית ספר שבאו לעבודה ראשונה. אני הייתי להן מורת דרך, אמא, חברה, מנהלת ומודל חיקוי. עצם היותי אחת ממנהלות החנויות המובילות ברשת האופנה הייתה עבורן השראה והן התאמצו בכל כוחן ורצונן להדביק את הפער, ללמוד ולהצטיין בעבודה. הן היו אבנים טובות שהגיעו אלי ואני ליטשתי אותן בסבלנות ובאהבה, אך גם בעקשנות וחוסר פשרה, עד שנצצו כמו יהלומים שכל בעל עסק באזור חשק בהן, ואני התגאיתי בהן מאוד.

דרכן הרגשתי שהשליחות שלי כמורת דרך באה לידי ביטוי ומתהווה והן החזירו לי ביג טיים. "אתן אלופות ואני גאה בכן, זה ממש לא ברור מאליו, תודה על הכל תמשיכו כך גם בשבוע הבא, שבת שלום". סיימתי את ההודעה וחשבתי על החשבון הפתוח עם זויה, העובדת ש"הבריזה" בבוקר ולא רק שלא רגשתי צורך לסגור אותו אפילו הודיתי לה במעמקי ליבי על "ההברזה", בלעדיה לא הייתי מגלה כמה הייתי מלאה בחשיבות עצמית כשהאמנתי שהכל תלוי על כתפיי. תחושת חופש ושחרור חדשה זרמה בעורקיי וההתרגשות כבר לקחה איתה את השינה, אז יצאתי לסייר בעיר ולראות את נבחרת הילדים משחקים כדורגל בכיכר המרכזית.



אחרי סיור קצר בעיר העתיקה ובממנזר סאן ניקולס, שם פגשתי את שתי הבחורות הגרמניות מההוסטל באל אסבו, הגעתי אל האלברגה של ייפתח וחבריו קצת לפני שבע. המקום היה מלא בעולי רגל. גרביים, מכנסיים, תחתונים, חולצות במגוון צבעים תלויים על חבלי הכביסה שנפרשו לאורך החצר הגדולה. ברחבי המקום היו מפוזרים שולחנות, נדנדות, ערסלים ובכל אחד מהם התקבצו קבוצות קבוצות של מטיילים שהיו שקועים בשיחה ערה. המקום היה רווי בצחוק, בחיות בשירה ובנגינה. צפיתי בקנאה במרקם האנושי המרתק הזה וחשתי החמצה על כך שאני פוחדת לקחת חלק פעיל בתוך כל זה. המניע המוצהר שלי לצאת למסע הזה היה כדי לפגוש אנשים ולחוות את הדרך דרכם, כמו בסרט, קסם לי החיכוך שבמפגש, והנה אני כאן באמצע הדרך לסנטיאגו ואני לא יותר מצופה על החוויה הנכספת שלי ועדיין לא מעזה לגעת ולממש אותה. זה היה הראי שהונח לפניי באותו הרגע ואני הבטתי בו אבל עדיין לא היה לי האומץ לשנות דבר.


יפתח וחבריו שהיו קבוצה הטרוגנית של עולי רגל ממקומות שונים בעולם, היו חבורה קולנית וחביבה. הם הציגו עצמם בפניי זה אחר זה כשהם מציינים את המדינה שממנה באו. הם התעניינו ושאלו אותי מלא שאלות , סיפרו בדיחות והרבה סיפורי דרך ולמרות שכל אחד מהם בא ממקום שונה נדמה היה שאיזה כח סמוי ומיוחד מחבר אותם אחד לשני, זה היה נפלא בעיני. הם כיבדו את טקס הקידוש של יפתח, ונראה שהיו מורגלים בו, הם חיכו בסבלנות לאכילת המוצא וללגימת היין וידעו בדיוק מתי להצטרף באמירת - אמן!!


לרגע נוכחתי להבין שלא חייב להיות בית כנסת כדי להגיד תפילה וזה בכלל לא חשוב מה תמהיל האנשים המרכיבים את המניין כל עוד הכוונה טהורה, הלב פתוח והנשמה מקבלת עלייה להיות חלק ממה שהחיים מזמנים לה בדרך.


"NO ONE SAVE US BUT OURSELVES. NO ONE CAN AND NO ONE MAY. WE, OURSELVES MUST WALK THE PATH." (BUDDHA)