שיעורים ראשונים בלקסיקון הקמינו
ASTORGA TO RABANAL DE CAMINO
סימפוניה חרישית של נקישות הולכות ומתגברות ובליל של לחשושים העירה אותי בבוקר. יצאתי אל מרפסת החדר הקטנטנה שצפתה אל הככר המרכזית בסקרנות גוברת, כמעט ולא מודעת לעלטה שעדיין מכסה אותה. הסרט שצפיתי בו לפני שהגעתי, כל הסיפורים שקראתי על הדרך, כל אלו לא עמדו אל מול אותו רגע על הבלקון הקטן הזה, אני פה !! זו לא עוד משאת נפש, זה לא עוד רצון, זו לא עוד תשוקה לחוויה, זו החוויה עצמה, משהו נגמר משהו מתחיל, עוד לא ברור לי מה הוא בדיוק והבוקר עולה.. ממקום עומדי יכולתי לראות את הולכי הרגל שכבר יצאו לדרכם חוצים את הככר כשמקלותייהם מתופפים על אבני הדרך הימי בינימית, לוחשים את ברכת הדרך המפורסמת בואן קמינו. עצמתי את העיניים' שאפתי את אוויר הבוקר הקריר לתוכי והקשבתי לצלילים שלימים ייהפכו לצלילים ענוגים וממכרים כמו גלי הים.
הייתי נשארת בחלון עוד זמן מה אלמלא התגנב שוב החשש אל ראשי. היה זה היום הראשון שלי על הדרך ולא ידעתי אם היא תהיה בטוחה או לא, חששתי ללכת לבד. הבוקר היה אפלולי ואפור והמראה שיווה לעיר הרומית העתיקה מראה ישן והולם יותר אבל גם קצת מפחיד אני מודה, וכשראיתי כל כך הרבה מטיילים עוזבים את העיר מוקדם פחדתי להשאר מאחור לבדי. לכן מיהרתי להתארגן, לאכול ארוחת בוקר ולהצטרף להולכים.
הדרך מאסטורגה לרבאנל דה קמינו הייתה מישורית ונעימה. השמש כבר עלתה בשמיים והאדמה הייתה לחה. הלכתי לבדי שמחה גאה ונרגשת, גומעת את הנוף ואת אוויר החופש, כשמלפני ומאחורי במרחק של מטרים בודדים הולכים עולי רגל נוספים. חלקם הולכים מהר יותר או מהר פחות, עם תיקים גדולים או קטנים בקבוצות או בודדים או רוכבים על אופניים. כולם מחליפים בינהם את ברכת הדרך הידועה "buen camino". נוכחתי לדעת שהדרך מסומנת היטב ומלאה ברמזים ומזכרות דתיות לאורכה כך שקשה מאוד ללכת לאיבוד, דבר שהרגיע אותי מאוד. לצד הדרך היה צלב ועליו כתובות וסרטים שאנשים השאירו כדי להגיד שהיו במקום, או אולי הייתה זו עוד מצבת זיכרון לאירוע שהתרחש בו מטעמי אמונה. לא ממש התעמקתי, אבל נזכרתי שכשקראתי על הדרך סופר כי, באלף הראשון לספירת הנוצרים היו שלוש דרכים שנחשבו קדושות לנצרות. הדרך הראשונה, הוליכה לרומא אל קברו של פטרוס הקדוש, ההולכים בדרך זו כונו "המשוטטים" וסמלם היה הצלב. הדרך השניה הוליכה לירושלים אל קברו של ישו וההולכים בה כונו "דקלנים" וסמלם היה ענפי דקל, זכר לענפי הדקל בהם קיבל העם את ישוע כשהגיע לירושלים. הדרך השלישית הוליכה אל שרידי הקדוש סנטיאגו במקום שנודע בשם הקומפוסטלה - שדה הכוכב וההולכים בה כונו "עולי רגל" וסמלם היה הצדפה. על פי האמונה הנוצרית, מי שעשו לפחות אחת מהן הובטחו לו ברכות ומחילות. פתאום הצד הרדום והפחות מאותגר במוח התעורר לחיים והתחיל להטריד בשאלות.. אז את, מה את עושה כאן ומה הסמל שלך? מה את מחפשת? סליחה או ברכה? ממי ולמה? או שאולי את מקווה לנס ??!!
אז מאחר ובניסים לא ממש האמנתי וגם במחילתה של הכנסיה לא תליתי תקוות, ניסיתי לחשוב באמת ב "היגיון" למה אני הולכת. ולמרות שלי באופן אישי זה לא היה ממש חשוב, בכל זאת הרגשתי לא בנוח כשלא הייתה לי תשובה ברורה לענות לאלו ששאלו אותי.
בששת החודשים הקודמים לרגע הזה ניסיתי להבין את מהות חיי. הצעירים יותר קוראים לזה שיחת "לאן פנינו" עם עצמי ועם מי שליוותה אותי כמובן, מלכה. כשנה וחצי חלפו מאז משבר האהבה האחרון שהיה לי, לא בפעם הראשונה כמובן ומאז לא הצלחתי לחזור למסלול רגיל, אם היה אצלי פעם משהו כזה בכלל. חודשים של רומן סוער עם בחור ספרדי שנחת במפתיע מעבר ים התאדו מאחורי מסך טלפון דומם והודעות שטחיות של כן ולא וגם זה בקושי. הבטחות וציפיות נגדעו ברגע כלא היו וללא שום הסבר מצידו. חייתי בתחושת כאב, ריקנות ואשמה עצומים ותמיד כירסם בי הספק שאולי לא עשיתי מספיק. למרות שאף פעם לא ידעתי מה הייתה באמת הסיבה, מי אשם ומי לא, מי עזב ומי נעזב, מי נפגע ומי פגע המשכתי באופן שיטתי להלכות ולהאשים את עצמי שוב ושוב באובדן האהבה. חוסר הידיעה והמיסתורין כירסם בי ולא נתן לי מנוח, השתוקקתי לדעת ולהבין את מהות המפגש ביננו ולקבל תשובות שלא הצלחתי להבין בעזרת "ההגיון הבריא". ומשלא הצלחתי איבדתי עניין בחיי חברה עבודה וסביבה. הרחקתי חברים ומשפחה והפכתי להיות אובססבית לבדידות ולחקר העצמי וכל מה שרציתי היה להיעלם או לגרום לכאב להיעלם שלשנייהם הנסיעה הזו נראתה לי כפתרון טוב. אז למה ספרד ולמה הקמינו? ההרפתקה כפי שהשתקפה מהסרט "הדרך" הסתמנה כמזור לכל מכאוב וקיוותי שגם לשלי, הייתי זקוקה לשינוי למקום אחר למפגשים חדשים לא מאלו שמעוררים כאבים ישנים אלה דווקא לאלו שמצמיחים תקוות חשדות. השתוקקתי לפגוש את עצמי מחוץ לאזור שבו אני מכירה כל התנהלות מראש, שיש התחלה וסוף ברורים, רציתי להתמסר אל הלא נודע ולמרות שהטלתי ספק ביכולותיי, למרות שהפחד מזה היה משתק חשבתי שאם לא אצליח במאה אחוז אז גם שיעור טוב יכול להיות חוויה מספקת. ואולי הייתה זו גם האמונה התמימה שהשהות בספרד עצמה תקרב אותי אליו ואל האמת, תאפשר לי למצוא את התשובות או לפחות חלק מהן, שמבחינתי היא זו שנתנה לי את כל הלגיטימציה להיות שם. אבל את זה לא יכולתי לספר לאף אחד.
המחשבות רצו בראשי ועם כל צעד רציתי לדעת יותר מהאמת. הרגשתי שמגיע לי! הרי לא ייתכן שאנטיוניו עשה את כל הדרך מספרד עד לחנות שלי בקניון באור עקיבא כדי להיעלם בכזו מהירות. ואם כבר עזב, מה היה כל כך מיוחד שאני מתייסרת כבר שנה וחצי. סירבתי להאמין שהעולם יכול להיות כל כך טראגי, מפגשים הם לעולם לא אקראיים, תמיד יש תכלית לשרת מטרה מסויימת...היתי נחושה לגלות מה המטרה הגדולה!!
תוך ארבע וחצי שעות הגעתי לרבאנל דה קמינו יחד עם אליסיה, בחורה ספרדיה מפיניסטרה שהתחברנו בדרך. השעה הייתה בערך 12 בצהריים ואליסיה הציעה שאמשיך איתה לפונסיבדון, אבל בגלל אובדן התיק הייתי פחות גמישה בתנאי הלינה (עוד תירוץ שהמצאתי לעצמי כדי להשאר קרובה לאזור הנוחות שלי) אז נשארתי בחווה יפיפיה בסגנון כפרי עם צימרים מפנקים בכניסה לעיירה.
התמקמתי לי באחד הצימרים המפנקים שקיבלתי ויצאתי אל העיירה כדי לחפש משהו להרגיע את הרעב שהחל להציק לי. מבר אחד למסעדה, לפונדק לאלברגה, אין סיכוי לקבל משהו לאכול בשעה שתיים בצהריים. רק הפרצוף הזועף של בעל הפונדק שראה אותי נכנסת למקום כבר גרם לי לחזור בי מלבקש משהו בכלל ולחזור על עקבותיי. במסעדה אחרת עמדה אשה במפתן הדלת וכשראתה אותי הזדרזה להכניס את השלט ולסגור את הדלתות תוך כדי שהיא יורקת לעברי את המילים "סיאסטה, סיאסטה". בלית ברירה חזרתי לחווה המקסימה והמבודדת שנמצאת במרחק הליכה של קילומטר מהעיירה רעבה ומותשת, נכנסתי לאזור הקבלה המשותף ומצאתי קופסאות של אוכל להכנה עצמית, כאלו שתמיד הגעילו אותי בטעם הלוואי החזק של מרק העוף שהיה להם, אבל מאחר ולא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת, רכשתי לי אחת, הוספתי בה מים חמים וישבתי במרפסת הצימר המהודר צופה אל הרי קסטיליה וחושבת על השיעור הראשון שלי בספרדית - "סיאסטה", פולחן קדוש לספרדים, אם חרגת מהשעות המקובלות, סופך להשאר רעב או להסתפק באוכל מקופסה אם יתמזל מזלך ותמצא כזו.
לקראת השעה ארבע המקום החל להתמלא בהולכים, שכמוני באו ללון את הלילה. תהיתי למה הם הגיעו מאוחר כל כך בעוד שאני כבר הייתי במקום זמן רב. ניסיתי להיזכר אם רצתי או אם דילגתי על קטע מהמסלול ואז ניזכרתי איך הזדרזתי לצאת בבוקר כשאחז בי הפחד להשאר לבד כשצפיתי בתהלוכת היוצאים לדרך. הרגשתי מבוכה לנוכח ההיסטריה שנתקפתי והבנתי ששוב נפלתי במלכודת הפחד כי במוקדם או במאוחר כולם מגיעים לנקודת הסיום והפחד לאחר או להישאר מאחור הוא מיותר.
למקום הגיעו שלוש אוסטרליות חמודות שטיילו יחד והתכנון לארוחת ערב משותפת נראה מבטיח. אופטימיות יצאנו אל העיירה בשעה שבע כשהשמיים מעלינו החלו להאפיר בכבדות, האווירה הייתה שמחה וטובה עד שהגענו למסעדה הראשונה בכניסה לעיירה שהייתה סגורה. אשה יפה ומטופחת בסביבות גיל ה 70 עם גבס ברגלה השמאלית ישבה בחוץ עם בירה וספר, עשה רושם שהרוח ומזג האוויר האפור כלל לא הטרידו אותה. היא גרה במקום שהוא גם אלברגה וגם מסעדה עד שתחלים מפציעתה ותוכל להשלים את המסע לקדוש. בחיוך רחב חם ונדיב סיפרה לנו שארוחת הערב מוגשת החל משמונה וחצי, דקה לא לפני. היא הבחינה באכזבה שעל פנינו והציעה לנו להתכבד בחטיפים עד לפתיחה, האוסטרליות קיבלו את הצעתה ונשארו, אני הייתי קצת סקפטית לגבי כמות החטיפים שיכולה להיות באמתחתה והאמנתי שזה לא יוכל להחזיק אותי שעה וחצי והכי חששתי שהיא תציע לי עוד קופסה של אוכל בתוספת מים חמים. הצטערתי להיפרד מהבנות ומרעיון ארוחת הערב הקבוצתית ושמתי פעמיי אל הכפר.
הכפר רבאנל דה קמינו הוא עוד אחד מיני כפרים רבים ששגשגו בימי הביניים בזכות תרומתם למסע עולי הרגל, כניסיות, בתי חולים, פונדקי דרך ושירותים רבים הוקמו כדי לתמוך בצליינים שהגיעו מרחבי אירופה. רוב הכפרים ננטשו במשך הזמן ורק הקמינו המתוייר של ימינו הציל אותם מהשיכחה.
בעודי נכנסת לכפר מוקפת במבנים הישנים, בפונדקים צוהלים של הולכי רגל ובאלברגות בהן מכל חלון מבצבצת כביסה, מהופנטת מכל האווירה התוססת והחיה שברחוב, החל לרדת גשם זלעפות ותפס אותי ממש מול האלברגה הראשונה ברחוב הראשי שבה הייתה גם מסעדה. מהחלון ראיתי שהמקום מלא בהולכי רגל ואוכל מוגש לשולחנות המכוסים במפות פפיטה אדום ולבן ועלייהם סלסלאות לחם ספרדי רך וטעים. מבלי להסס נכנסתי פנימה והתיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי. נלהבת מהרעיון שמצאתי מקום פתוח ואוכל שהוא לא בקופסה, שכחתי את הגשם, את היותי רטובה עד מאוד, שכחתי גם את הקור והרוח שבחוץ ושכחתי גם את העובדה שהייתי לבד. סביב השולחנות ישבו קבוצות מטיילים ובחלקם גם מטיילים יחידים ובן רגע הרגשתי בודדה בין כולם, אבל הייתי כל כך רעבה שהחלטתי לא לתת לזה להפריע לי, לקחתי לידיי את התפריט והזמנתי את ארוחת הצליינים הראשונה שלי, מרק לפתיחה, פסטה בולונז למנה עיקרית, יין אדום, לחם לבן עם קרום קשה לטבול בשמן זית ולקינוח עוגת ספוג רטובה בטעם תפוז.
הגשם פסק כשסיימתי לאכול, השעה הייתה שמונה וחצי וחשבתי על האוסטרליות שסביר להניח רק עכשיו נכנסות למסעדה וייקח להן זמן רב עד שיסיימו לאכול. החלטתי לחזור לבד לחדר בחווה המקסימה והמבודדת ולהתכונן ליום המחר. בהמהלך הארוחה הצלחתי לקלוט משיחה של קבוצה שישבה לידי, שלמחרת היום צפויה להיות סערה וחלק שקלו אפילו שלא ללכת במזג אויר שכזה. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי למסע מסוג כזה ולא היה לי שום מדד להשוואה ולכן לי לא ממש היה אכפת, ידעתי שאני אלך בכל מקרה ובכל מזג אוויר, למרות שהפונצ'ו שלי נשאר בתיק האבוד. הסערות שבחוץ מזמן חדלו להעסיק אותי, הטרידו אותי יותר אלו שבפנים, אבל, בכל זאת תכננתי לצאת מוקדם כדי לגמוע כמה שיותר קילומטרים לפני שתגיע.