קמינו דורו (קשה)

רק בלב אנחנו רואים נכון!!!


VILLAFRANCA DEL BIERZO TO O CEBRREIRO


במהלך הימים שחלפו, כבר למדתי המון דברים ואחד החשובים היה העובדה שבכל בוקר אני מכירה את עצמי מחדש בהתאם לנקודת הזמן. אני יודעת איך אני מתחילה את היום, באיזה מצב רוח ועם אילו מחשבות או שאלות, אבל מה שאני לא יודעת הוא מה ייקרה במהלך היום או בסיומו. אם לומר את האמת התחושה הזו עד לפני כמה ימים הפחידה אותי נורא אבל לפתע מצאתי שדווקא העובדה שאני לא יודעת מה מצפה לי היום הייתה המניע שהקפיץ אותי כל בוקר מחדש ללכת, הלא נודע הפך להרפתקה קסומה שהפיחה בי חיים.


בכמה נקודות במהלך הדרך ישנה יותר מדרך אחת המובילה בסופו של דבר לאותה נקודה (מעקף שביל או כביש). כל הדרך מסומנת היטב וקל להתמצא בה כל זמן שעירניים לסביבה ולסימנים, ממש כמו בחיים חשבתי לעצמי.

ביציאה מויהפראנקה דל ביארזו חציתי את הגשר, משם חץ צהוב אחד מכוון ישר והאחר מוסתר מכוון לכיוון ההר. שנייהם נעלמו מעיניי. חבורה של שני גברים ושלוש נשים עמדו על ציר הדרך ליד הגשר, הגברים הסבירו לנשים משהו אבל לא ממש הבנתי, רק ביקשתי סליחה ושאלתי איפה הדרך לקמינו? הבחור הג'ינגי הסתכל עליי במבט רציני וקצת עייף שכאילו אמר לעצמו, שיט, עכשיו לחזור על ההסבר שוב... ובכל זאת הוא הסביר כאילו הוא מדקלם: "this is the camino duro" הוא מצביע לכיוון ההר, "and this is the camino" אמר והצביע לכיוון הכביש המהיר. לא ממש הבנתי את ההבדל וגם התביישתי לשאול, אבל ממש לא קסמה לי דרך האוטוסטרדה עם רעש המכוניות החולפות, אז הודיתי להם והתחלתי לטפס על ההר, את משעות המילה "duro" שפירושה קשה בספרדית גיליתי בהמשך דרך הרגליים, אבל בנתיים נראה היה שההחלטה שלי השפיעה גם על שני הבחורים ללכת בדרך זו והם השתרכו אחריי מאחור.


הטיפוס במעלה ההר התלול היה קשה מאוד גם עם עם התיק הקטן, ובכל זאת זכרתי להודות לטורקיש שוב. השביל היה צר ועבר דרך יער סבוך ובוצי, התקשתי לפלס את דרכי בין האבנים והענפים הגדולים. הודעה שנכנסה ממלכה הקפיצה אותי: "יש הבדל גדול בין לדעת את הדרך לבין לצעוד את הדרך", מטריקס. בהחלט חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת. לפני לא היה איש ורק אחרי קילומטר של הליכה הסתכלתי לאחור וראיתי את שני הבחורים, מתנשפים בכבדות ומנסים להדביק אותי. תהיתי אם הסיבה לכך שהשביל ריק היא בגלל שאיחרתי לצאת, אבל עד מהרה תשומת ליבי חזרה אל ההליכה והניסיון לתמרן בין האבנים והענפים. עד מהרה השניים הדביקו אותי הודות לכך שהאטתי את צעדיי מעט כי נבהלתי מהגילוי הפתאומי שאני לבד על ההר.


אנדריאס וטיילור היו צמד חמד, שנייהם התחילו את הדרך בסיינט זאן פייד דה פורט. אנדריאס, בחור גרמני בשנות השלושים שבדיוק סיים או לייתר דיוק פירק מערכת יחסים ארוכת שנים באכזבה רבה ויצא אל הדרך כדי לבחון את חייו מחדש. טיילור היה צעיר יותר, חייל בחיל הנחתים של ארצות הברית, נשוי ואבא לשלוה ילדים שנשלח על ידי הצבא להתנסות בהליכה בקמינו דה סנטיאגו כמעין "טקס חונכות וחיברות" ומבחן בכושר הישרדות. המניעים היו שונים היעד היה אחד וכך מצאו את עצמם השניים צועדים בדרך משותפת כשלכל אחד יש את ה "קמינו שלו".

הם הגיעו לראש ההר מתנשפים והדבר הראשון שהוציאו מפיהם היה: "תגידי, לאן לעזאזל את ממהרת?" הסתכלתי על שנייהם והבחנתי שטיילור צולע. "אנחנו מנסים לאותת לך שתחכי, צעקנו לך שתעצרי, אבל דוהרת קדימה כמו סוסה שהצליפו בישבנה, אין לנו אוויר". הם הצטרפו אליי לישיבה על ראש ההר וצפינו בעמק הולקארסה שנפרש למטה. הצגתי את עצמי וסיפרתי גם אני על המניע שלי, אנדריאס, הנהנן בראשו והחל לחקות את הספרדים במבטא הכבד כשאמר "כן, כן אני מבין, אהבה..." ואז עבר לחיקויים נוספים של הספרדים עם המבטא וההגייה הכבדה שלהם, על הדיבור המהיר שלהם ובליעת חלק מהאותיות ועל הדרך המיוחדת בה הם מציעים את החלב עם הקפה, ולמעשה עם כל דבר. השיחה זרמה עם השניים ומיד הרגשתי אלייהם חיבור. הם

הצחיקו אותי עד דמעות. ישבנו כך במשך שעה מוציאים כל אחד את אמתחתו וצוחקים.



אחרי קצת מעל לשעה חידשנו את ההליכה, השניים התריאו מראש שלא יוכלו שוב להוציא את נשמתם בניסיון להדביק את קצב ההליכה שלי והתחננו שאאט קצת. חצינו שדות חרושים ביד אדם ועדרי כבשים עם רועים, מטעים ירוקים ואורוות סוסים, המקום היה כאילו ימי הביניים עדיין חיים בו. בבית קפה קטן ויחד שבמעלה הדרך שאלתי את אנדריאס למה אין אנשים על השביל, הוא צחק ואמר לי שמה שהם ניסו להסביר לי שם בתחילת הדרך למטה, זה שבעצם הדרך הפופולרית של הקמינו עוברת למטה בדרך המישורית לאורך הכביש המהיר- זהו הקמינו ורוב עולי הרגל בוחרים בה. ואילו דרך ההר היא ה duro camino, הדרך הקשה, אבל גם היפה ביותר וגם הארוכה ביותר. הם עצמם ממש לא התכוונו ללכת בדרך הזו, הם רק עמדו על הדרך להסביר לבנות ואז אני הופעתי ופשוט עליתי, בלי לשאול שאלות מיותרות, מה שגרם להם לחשוב שאם אני יכולה, גם הם יכולים. צחקנו יחד על הבחירה המוזרה וחשבתי לעצמי שרב הנסתר על הגלוי, כי מלבד יופיה של הדרך מה עוד יתגלה לי בהמשך בעקבות הבחירה המוזרה בדרך הקשה?


סיימנו את הקפה והתחלנו לרדת מההר תוך כדי שאנחנו דנים בסוגיות אמונות שונות, דת, טקסים ודרכיו המופלאות של הייקום ושל אלוהים, כל אחד במונח שהיה לו נוח להשתמש בו ואז בסופה של הירידה חברנו אל המסלול הפופולרי של הקמינו והצטרפנו לייתר ההולכים.

ההתלהבות והשמחה הילדותית של טיילור ואנדריאס הדביקה אותי ככל ששהיתי במחיצתם. חשבתי על ישו שאמר, שמלכות השמיים ניתנה לילדים, בטח התכוון לזה, לאותה התלהבות חסרת מעצורים. הילדים לא התחברו לניסים שחולל, לפרשנות או לשליחים שלו, הם הגיעו אליו מונעים בכח ההתלהבות. עד לאותו הבוקר שפגשתי אותם נדמה היה לי שניצוץ החיים שבי הלך ודעך בי, הנחתי לעצמי שנים רבים לכבות את ההתלהבות הילדותית ואת רוח השטות, נתתי להתלהבות לחמוק ממני בעיניינים קטנים וגדולים, ומרוב תבוסות אכזבות חשתי עייפה וכבדה וחייתי בתחושת החמצה וזאת למרות שהיה לי הכל ואפילו יותר. עכשיו החיות תפסה את מקומה ופתאום פגשתי מישהי חדשה, הילדה הקטנה השמחה והמתלהבת חזרה אל חיי, הרגשתי כמו ילדה שיצאה לטיול בחבורה צוהלת ומצחיקה וניהניתי מכל רגע. הגיע זמן ארוחת הצהריים והחלטנו לעשות הפסקה בבר של trabadelo, המקום מגיש אוכל מקומי אותנטי. להפתעתי הרבה, מרבית ההולכים שפגשתי במהלך הדרך ישבו בפונדק, הבנות הגרמניות מההוסטל, הבחור ההולנדי מאל אסבו שהיה מסעדן ומכר את העסק ויצא לקמינו, יפתח וחבריו, הזוג מלוס אנג'לס שהלכו את הדרך בפעם הרביעית ועוד הרבה אחרים שאת שמם לא אזכור, מלבד jue שאותו לא שבתי לראות עוד.


רגע לפני שעמדנו לסיים את ארוחת הצהריים ולהמשיך בדרכנו, הצטרף אלינו בחור חביב עם חיוך כובש וגיטרה על הגב. על פי התגובה השמחה והמתלהבת של אנדראיס וטיילור הבנתי שהם מכירים זמן מה, הוא הציג עצמו בפניי, jil (גיל) מפורטוגל. עורו היה שזוף מהדרך, קומתו גבוהה חיוכו רחב ולבבי ועיניו טובות. הוא מדבר בשקט ביטחון וצניעות, הוא מדבר ושואל שאלות באותה התלהבות מדבקת של אנדראיס וטיילור אבל יכולתי לזהות, שההתלהבות מקורה בסקרנות אמיתית ועניין כנה בסיפור ובי, הוא מבוגר מאיתנו רק בכמה שנים אבל הוא אחר.

הוא התחיל את ללכת גם בסיינט זאן פייד דה פורט וכ הדרך נשא עליו את הגיטרה על הגב כי הוא אוהב לשיר לשמוח ולשמח אחרים.


גיל מצטרף אלינו להליכה, אבל הוא הולך לאט, לאט יותר מטיילור ואנדריאס אפילו. משהו מרתק אותי אל האיש הזה ואני מאטה את צעדיי כדי לשוחח איתו, האטה שמקשה עליי פיסית ומנטלית, אבל אני מוצאת דרך להתגבר עלייה ולוותר על הרצון להאיץ ולהצטרף לאנדריאס וטיילור שכבר הספיקו לפתוח פער. אחרי שעה של הליכה איטית מאוד ושיחות מרתקות על מגוון נושאים, הרגשתי שמתחילה להתפתח לי יבלת בזרת של כף הרגל הימנית. החיכוך של הגרב והנעל הכאיבו לי וחשתי שהרגל בוערת כמו אלפי תנורים בוערים בפנים. ב las hereirras עצרנו למנוחה והתרעננות, לפני העליה הגדולה אל o cebrreiro וגיל הדביק על היבלת מדבקת קומפיד מיוחדת למניעת החיכוך בסבלנות ובעדינות של אחות רחמניה. השעה הייתה בסביבות שלוש וחצי בצהריים, השמש יקדה מעל ראשינו ומאחורינו היו מעל עשרים וחמישה קילומטרים, רציתי לעצור בנקודה ההיא ולחפש מלון במקום, אבל החבורה העליזה דחקה בי להמשיךאיתם ל o cebrreiro. לא יכולתי לסרב וגם לא רציתי לפרק את המעגל היפה שנוצר, חשתי שייכת אהובה ומוקפת איתם, שאבתי כח מנוכחותם ואהבתי את מי שהייתי בחברתם, אז נכנסתי לחנות מכלת קטנה שהייתה שם בדרך קניתי חפיסת שוקולד מריר כדי לחדש את האנרגיה והודיתי ליקום על הדרכים המוזרות להפגיש בין אנשים והמשכתי ללכת.


כבר בעיירה las herreiras נודע לנו על הקושי למצוא מקומות לינה על ב o cebrreiro וסביבותיה, היה זה חודש מאי, חודש האביב הפריחה, ומטיילים רבים הציפו את מקומות הלינה שגם כך היו מועטים בכפר הקלטי הקטן הזה. מטיילים רבים מגיעים אל האלברגות והפנסיונים כבר בשעות הצהריים המוקדמות כדי "לתפוס מיטה", כך הופכת הדרך עבורם יותר לציד ופחות להנאה כי הם פשוט במוד אמוק של הליכה. החלטנו לעלות בכל מקרה ולהתמודד עם נושא הלינה בדרך, בטוח שלא הייתי עושה את זה אם הייתי לבד, אבל הרגשתי בטוחה לתת להרפתקה לסחוף אותי. היה חם מאוד והשמש להטה בשמיים, אנדריאס וטיילור קיפצו כמו שני איילים ואילו גיל המשיך לנוע באיטיות רבה. למרות שניהניתי מכל רגע בחברתו משהו בתוכי המשיך להתנגד והסתכלתי על שני האיילים שהולכים ומתרחקים במעלה ההר בקנאה, אבל המשכתי לצעוד לאט. מתחת לעץ גדול בצד הדרך גיל נעצר והסתכל עליי, הוא שם לב שקשה היה לי לנשום, בקולו הסמכותי הוא הורה לי להתקרב והצביע על אזור הבטן והסרעפת - נשימה אירובית, הוא אמר, תנשמי נשימה אירובית. הסתכלתי עליו מופתעת ובתוכי אפילו קצת כעסתי, אני ספורטאית שרצה בין עשרה ל 12 קילומטרים ביום ואותי הוא רוצה ללמד נשימה אירובית, מה הוא צוחק עליי, לנשום אני יודעת, לרוץ אני יודעת, ללכת לאט, לנשום נשימה אירובית ונסות להפיק מזה הנאה, מצטערת, גדול עליי.. לא יודעת! אבל במקום לפוצץ את בלון התסכול על האיש החביב הזה, החלטתי להתמסר ללמידה, לאט ובזהירות, תוך כדי כמובן קיטרתי כשאני משתמשת ברגל כתירוץ להוציא תסכול ולהצדיק את ההתבכיינות ואם כל זה לא הפר את שלוותו אז גם התחלתי לפחד בקול רם: "מה יקרה אם לא נמצא מקום לינה, מה יהיה אם לא נספיק להגיע לכפר לפני שיחשיך, מה הגובהה המקסימלי של הטיפוס וכו.." להכל היו לגיל פתרונות, במקרה הכי גרוע אמר, ניקלח מונית למקום לינה קרוב ומחר בבוקר נחזור לנקודה שבה הפסקנו, ולגבי החשכה, טלי אנחנו בספרד השמש שוקעת אחרי תשע בערב ועכשיו רק ארבע. ההגיון הבריא והביטחון ריתקו אותי ועל עף העייפות וקושי העלייה כח חזק ממני משך אותי להמשיך ולעלות במעלה הגבעה ולהתעלם אפילו מהרגל הבוערת. הדרך חצתה יער יפיפה והייתה ירוקה להפליא. כמעט במחצית הדרך נכנסנו אל la faba שכמו רוב העעירות הקטנטנות הסתכמה בכמה רחובות קטנים, מכלת, אלברגה וכניסיה. בככר המרכזית הקטנה ניצבה ברזיה עתיקה עם מים קפואים מרעננים, עצרנו למלא את בקבוקי המים שלנו ונכנסנו למכלת לקנות קרטיב לצנן את הגוף מהעלייה. מצאנו את אנדריאס וטיילור בפינה קטנה על יד המכלת שותים בירה צוננת. גיל שהיה פרקטי דאג להתעדכן במכלת על אופציות הלינה עבור כולנו וחזר עם החדשות: שתי מיטות באלברגה ב la faba , מיטה אחת וחדר פרטי באלברגה שב la lguna. נהדר לא יכולנו לבקש יותר מזה מיד אישרנו את הההזמנה, אנדריאס וטיילור שמחו להמשיך להצטנן עם כוס הבירה שלהם ולהישאר ב la faba ואני וגיל המשכנו לטפס עו שניים וחצי קילומטרים עד ל la laguna. היה קשה לי לסמוך על אחרים שיקבלו החלטות בשבילי כי חששתי שלא יעלו בקנה אחד עם הסטנדרטים שלי, אבל הפעם לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להסכים, אבל כולם שמעו וראו את חוסר ההחלטיות והוודאות שבהסכמה.


השעה הייתה כבר כמעט חמש כשיצאנו מ la faba , מאחורי שלושים ואחת קילומטרים של חוויות פיסיות, מנטליות ורוחניות בדרך ששינתה את פניה פעמים ספורות במשך פחות מיממהוהפגישה אותי אינספור מפגשים פנימיים וחיצוניים. לפני היו עוד שתיים וחצי קילומטרים של עלייה עם אדם שהכרתי שעות ספורות והסבלנות שלו והיכולת שלו להכיל את הסביבה ובעיקר את הקונפליקטים והסיבוכים הפנימיים שלי, שכבר באו לידי ביטוי בקיטורים, שאלות, ספקולציות שהרשיתי לעצמי לשחרר, הדהימה אותי בכל צעד שעשינו. גיל המשיך להתקדם לאט ובכל פעם העלה נושא אחר לשיחה כשהוא מודע לתחושות שלי אבל לא מעודד אותם. מידי פעם נדחפתי רצון עז לגמוע את העלייה בספיד מטורף ולהפסיק לסבול, אז הלכתי מהר יותר ופתחתי פער שאותו הוא קיבל בשתיקה אצילית וניצל כדי להביט בסביבה, אבל מיד עלתה בי מחשבה או רעיון כזה או אחר שרציתי לחלוק איתו ואז האטתי את הקצב ומימצמתי את הפער.


הייתי סקרנית לדעת איך היום הזה ייגמר, אם הייתי לבד, סביר להניח שהיה מסתיים מזמן וכבר הייתי יושבת בחדר מפנק, אחרי מקלחת עם כוס ין וסיגריה, אבל אז הייתה בדידות חשבתי לעצמי.

כחמש מאות מטרים לפני la laguna גיל נעצר, התיישב על אבן גדולה בצד הדרך והוציא את בקבוק השתייה שלו בשלווה שכמעט הוציאה אותי מאיזון. הסתכלתי עליו המומה והחזרתי את מבטי לעבר הכפר שנראה כבר מרחוק, מצפה שייקרא את מחשבותיי וחוסר הסבלנות שלי שכבר חשבה להתפוצץ. שבי טלי, הוא אמר המטרים האחרונים לפני נקודת הסיום הם תמיד הקשים ביותר וכדאי שנאגור קצת כוחות עבורם. הייתי עייפה רעבה ומתוחה מידי כדי להתווכח, אז ישבתי על הארץ, נשענתי על עץ והוצאתי תמרים ומים. הוא הביט מסביב כחוקר את הסביבה ואמר שבאזואר הזה אנחנו אמורים להיכנס לטזוא הגליסי, שהיא קהילה אוטונומית בצפון מערב ספרד והיא גובלת עם האוטונומיות אסטוריה וקסטיליה ליאו ממזדח, עם פורטוגל מדרום ועם האוקיינוס האטלנטי מצפון מערב. לגליסיה יש שורשים קלטים והשפה הגליסיאנית, "גאייגו" מושפעת מהקרבה וההשתייכות במשך שנים רבות לפורטוגל. בתרבות הדרואידית הקלטית נהגו להתייחס אל הדרך לסנטיאגו כאל טקס חניכה וחברות מחדש של הדור הצעיר, אשר יוצאים לבדם אל המסע כדי "להיפטר מתחלואי החיים הקודמים" ווצאים אל דרך חדשה כבוגרים.


לפי התפיסה הזו חולקה הדרך לשלושה שלב מרכזיים:

השלב הפיסי - מסיינט זאן פייד דה פורט ועד לעיר בורגוס.

השלב המנטלי - מהעיר בורגוס דרך המישורים הצחיחים של המסטה ועד לעיר אסטורגה.

השלב הספירטואלי - מהעיר אסטורגה ועד לפינסטרה, נקודת סוףפ העולם. שלב זה היה השלב החשוב ביותר של ניתוק מחיים קודמים ויציאה לדרך חדשה.

שאלתי אותו על שני השלבים הראשונים של הדרך והוא סיפר לי על העלייה הקשה של הפרניאים, על המנזרים שבהם ישן לאורך הדרך, על הפונדקים המוזרים ועיירות ימי הביניים הציוריות ועל המחשבות והזכרונות מאמו שהציפו וליוו אותו בדרך וגרמו לו לכאב וגעגוע, הוא סיפר על משפחתו שזו הפעם הראשונה שהוא רחוק מהם לזמן ארוך כל כך ועל ההחלטה לצאת לדרך לפני שתיים עשרה שנים מתוך אהבה לדת, היסטוריה, הרפתקנות ובני אנוש, הוא סיפר על חווית הבדידות שבדרך לעיתים גם כשהיה בין אנשים וההתמודדות עם המחשבות שעולות בזמן ההליכה, הוא סיפר על מפגשים עם אנשים מרקע דתי, תרבותי ומטען אנושי שונה ועל חוויות המשנות את זווית הראייה, מחזקות אותך וגורמות לך להיות טוב יותר בעיני עצמך, על החיים שבחר ועל מי הפך להיות ובעיקר על ההזדמנות להתבונן, ללמוד ולהיות . גם הוא כמוני, חווה מנעד של רגשות שלא הכיר קודם והמפגש הזה עם עצמו גרם לו לחוות חוויות פנימיות וחיצוניות שמעולם לא הכיר ולא היה מודע אליהם ולמרות הקושי הוא הכיל בשמחה וקיבל בשלווה הכל, מה שלי היה קשה מאוד לעשות בשלב הזה. הדרך הייתה עבורו מעבדה של תהליכים בלתי ניראים עד לאימפקט התוצאה..שממנה לרוב, הוא היה מרוצה!

העייפות והרעב שהציקו לי קודם כבר נשכחו ממני והייתי מרותקת לשמוע עוד ועוד. עצמתי את העיניים ושאפתי את האוויר הנקי לתוכי, ביקשתי מאלוהים שייראה לי את מה שנסתר מעיניי ומה טוב יוצא לי מהדרך הזו. כשפקחתי את עיניי, גיל כבר עמד מחייך עם הגיטרה על הגב, מוכן לגמוע את חמש מאות המטרים האחרונים עד לכפר.


השעה הייתה שש בערב, כשנכנסנו לאלברגה הרועשת ב la laguna, השמש עדיין הייתה בשמיים אבל חומה פחת והיה נעים יותר. המקום היה מלא בעולי רגל שישבו בכל פינה, מתאוורים מהדרך על כוס בירה או יין צונן. האלברגה הייתה מבנה עתיק שככל הנראה שימש בעבר כטירה או פונדק דרכים, גבוה מעל הבית עמד פעמון נחושת גדול. מסביב הסתובבו בחופשיות תרנגולות וכבשים מה שהעיד שהכפר היה חקלאי ואנשיו היו פשוטים. נכנסנו פנימה וניגשנו לקבלה. איש גדול מימדים עם מבנה גוף מוצק ולחיים אדומות עמד מאחורי הדלפק. פניו העיניניות התרככו כשגיל פנה אליו בשפתו. נרשמנו כאורחים קיבלו את המפתחות שיועדו ללינה שהוזמנה לנו והחתמנו את דרכון הדרך, גיל קיבל את המיטה בחדר המשותף ואני את החדר הפרטי. המקום היה חמים ונעים והאווירה בו הייתה ממגנטת, ריחות תבשילים נישאו באוויר והעירו את מיצי הקיבה שלי שוב. ניצלתי את הרגע שגיל היה עסוק בסידורי התיק שלו ועליתי לבדוק את החדר שעליו שילמתי. היה חשוב לי מאוד שיעמוד בכל סטנדרד הפינוקים שלי. אחת מבנות הצוות הובילה אותי בתוך פרוזדור צר ומלא חדרים, באחרון היא פתחה בפניי את הדלת. הרגשתי שמאבדת איזון לנוכח האכזבה והתסכול שמילאו אותי. החדר היה, דורם רגיל, עם שתי מיטות קומותיים ומיטה יחידה, אף אחת מהמיטות לא כוסתה במצעים, לא היו מגבות על המיטות וגם לא שירותים או מקלחת, הם היו מחוץ לחדר ושימשו את כל דיירי הקומה, בחדר היה כסא בודד וחלון מאורך מלבני וגבוהה ששידר קרירות וניכור. הכעס הציף אותי, הרגשתי מרומה. אי שם בירכתי המוח עמדה בוכה הילדה הקטנה רוקעת ברגליה ודורשת את מה שהובטח לה או שחשבה שהובטח לה. היא תמיד התעקשה לקבל את מה שרצתה, אבל הפעם ההתנגדות שלה הפחידה אותי באמת כי לא עמדו בפניי שום אופציות אחרות, אבל ההגיון, ממנה והלאה. נסערת ירדתי אל הבר, שם ישבו גיל ובעל השיחה וניהלו שיחה ידידותית, החיוכים התפוגגו ברגע שראו את פניי הזעופות, אבל שניהם נשארו רגועים ושקטים. כנראה שחצי יום בחברתי הספיק לו כדי להבין מה יכול להסעיר אותי ולכן שאל בעדינות" החדר בסדר?" זה היה ממש כמו לדרוך על זנבו של החתול, "לא, הוא לא!" יריתי, "ואני לא נשארת פה, אני הולכת", הוא היה מופתע אבל נשאר רגוע, "ולאן תלכי?" הוא המשיך לשאול, "לא יודעת, אבל פה, בטוח שאני לא נשארת!". הוא החל ללגום באיטיות ממיץ התפוזים והמשיך, "מה לא בסדר בחדר?", "הכל לא בסדר , זה בכלל לא חדר פרטי, זה עוד חדר דורום רגיל ולא שונה מהייתר שהשכירו לי את כולו כדי שאהיה לבד." אמרתי לו כבר בוכה.

"ולמה זה רע?" הוא שאל, לא ידעתי לענות למה זה רע אבל גם לא יכולתי לראות למה זה טוב אז המשכתי להתבכיין" אין לי מצעים לשים על המיטה, אין לי מגבת למקלחת, אין לי סבון רחצה והכי גרוע אין לי מייבש שיער" אמרתי בקול נשבר וכועס עוד יותר שהוא באמת לא מצליח להבין את התסכול שליולא נכנס לגודל הדרמה.


"בסדר" הוא אמר, אז תלכי למקום אחר אבל לפני כן אכפת לך שנשאל את בעל המלון אם הוא יכול לעזור. הגבתי במשיכת כתפיים והתיישבתי. גיל פנה אל הבחור המוצר עם הלחיים האדומות שכבר הבחין בדרמה המתרחשת והסביר לו את הסיפור עם התיק, הוא שאל אותו אם יש לו סבון לתת לי ובעל הפונדק, אמר בוודאי שיש והוציא סבון אישי עטוף בניר ושם על הדלפק, ומגבת? שאל גיל, בודאי שיש הוציא גם אותה והניח ליד הסבון, מצעים גם הם יחכו לה בחדר הבת שלי תסדר לה הכל, ודבר אחרון ביקש גיל כמתחנן ומתנצל, מייבש שיער יש לך? איזו שאלה ענה בעל הפונדק הוציא מייבש שיער חדש ושם ליד המגבת והסבון.

הסתכלתי על כל הדברים מונחים על הדלפק והתשובה לשאלה של גיל הבזיקה במוחי, החדר בסדר, אין בו שום רע או פגם, הוא פשוט לא התיישב עם הפנטזיה של הילדה הקטנה והמרדנית שרגילה לקבל את מה שהיא רוצה. הייתי נבוכה נוכח הדרמה שיצרתי, ביקשתי סליחה וכוס יין ויצאתי החוצה להירגע. כעבור עשרים דקות חזרתי, לקחתי את הדברים ועליתי לחדר שלי.


אחרי מקלחת חמה ומרעננת נפגשנו במסעדה למטה לארוחת ערב. חדר גדול ומרווח בסגנון פונדק דרכים עתיק שימש כחדר אוכל. שולחנות אבירים משותפים הכילו את עולי הרגל הרבים. התיישבנו גם אנחנו, גיל עזר לי בתרגום התפריט. להפתעתי הרבה הייתה זו אחת הארוחות הטעימות ביותר שאכלתי במהלך הדרך, אף שהייתה פשוטה ולא מתוחכמת במרכיביה היא הייתה מזינה וכללה מנה ראשונה של מרק עדשים ונקנקיות סמיך ומתובל מדהים, מנה עיקרית עוף עם תפוחי אדמה, יין הבית ולקינוח עוגת סנטיאגו, טארט שקדים מתוק ודביק טעים להפליא. השיחה בשולחן סבבה סביב דת ואמונה, גיל היה נוצרי מאמין ואחד ממניעי ההליכה שלו היו דתיים ורוחניים, עבורו הייתה הדרך "אזור הנוחות" בעוד שעבורי היא הייתה סוג של יציאה מאזור הנוחות. לראשונה מאז נפגשנו מוקדם יותר באותו היום הוא שאל אותי על הסיבה שלי לצאת למסע שכזה?


סנטיאגו אומנם היה יהודי, אמרתי לו, אבל אין שום מניע דתי סמוי או גלוי ביציאה שלי למסע. סיפרתי לו על הצורך הרוחני שלי בחוויה אחרת ויוצאת דופן לחוות משהו מטלטל שיגרום לי לחצות את הגבולות של עצמי. סיפרתי לו על אנטוניו ועל הנטישה שחוויתי, על הטלטלה החזקה ושברון הלב, על הסימנים שהובילו אותי אל הדרך ועל החידה שמרחפת מעליי כעננה ומבקשת פתרון. הצורך לחוות משהו שונה מטלטל ואחר שייתרכז בי ולא במשהו אחר, שייגרן לי להתקלף והנשיר מעליי דברים מיותרים, הרגלים ומחסומים שהציקו לי. הוא הקשיב בסבלנות אבל לא ידעתי אם הוא מבין את פשר הסימנים או מאמין להם, אבלהוא ביקש לדעת עוד ועוד כך שהרגשתי בטוחה יותר ויותר להתקלף ולהשיל מעליי שכבות לא רק של התקופה האחרונה אלה של שנים רבות. את המסכות, השריון והפסון שנשאתי בכובד רב במהלך שנות חיי.


לא היה זה ברור מאליו שבאמצע הדרך המוזרה לסנטיאגו יהיה שם מישהו שיקשיב לסיפור המוזר מאוד שלי, בלי שיפוט, בלי ביקורת ובלי לחשוב שאני משוגעת. לא היה סביר בכלל שמישהו יוכל להכיל את הטירוף, השגעון, הפינוק והעקשנות הבלתי הגיונית שלי מבלי לכעוס עליי או להטיף לי. והמפתיע ביותר עבורי היה שהוא לא עזב, הוא המשיך לרצות בחברתי ואף נהנה ממנה למרות הכל.




סיימנו את ארוחת הערב והיה כבר מאוחר, אבל בעונה הזו בספרד החשיך מאוחר והיה עדיין אור, מבחינת גיל היה זה הזמן המושלם ל jem seasion, ערב שירה. הוא הביא את הגיטרה מחדרו והתיישב ברחבה מול הכניסה לאלברגה, אט אט החל להתקבץ ערב רב של קהל עולי רגל והתיישבו מסביב. באמפטיה סבלנות ואהבה כה רבה הוא שר וניגן שירי עם בכל השפות, מכל המדינות, כולל בעיברית כשהוא מלווה בקולות חרישיים שהצטרפו אליו ושל מפוחית פה שהצטרפה בהמשך. ישבנו כך שעה וחצי ונדמה היה שהכל עצר, שלושים ושלושה הקילומטרים של אותו היום ואלו שקדמו להם נשכחו כלא היו, הבדידות, העצב, המחשבות נראו פתאום שייכים לסרט אחר ולא לי. קולות השירה, ניגון הגיטרה והמפוחית היו כשירי ערש לילדה שעשרות מלאכים בדמות בני אדם מלווים אותה לשנתה כשהיא סוף סוף מבינה שמה שהיא רוצה, הוא בהכרח מה שהיא צריכה והדרך, היא שמאפשרת לה לקבל זאת.

זה היה הערב הקסום והמהנה ביותר שחוויתי על הקמינו דה סנטיאגו אותו אזכור לעד.


"ONE CAN TEACH WISDOM IN 3 WAYS:

THE FIRST IS THE ONE OF THE MEDITATION, WHICH IS THE MOST NOBLE.

THE SECOND IS THE ON OF IMITATION, WHICH IS THE EASIEST AND LESS SATISFACTORY.

THE THIRD ONE IS THE PATH OF EXPERIENCE, WHICH IS THE MOST DIFFICULT."