סיבוב אחד, שניים ושלושה, איפה התיק?

כל תכנית היא בסיס לשינויים..

ISRAEL TO MADRID

השעה כמעט חצות בנמל התעופה בן גוריון ואני אחרי כל שלבי הצ'ק אין. רגע לפני עליה למטוס אני מרגישה מגוחכת בג'ינס הסקיני ונכנסת לאחת החנויות למצוא זוג מכנסיים קלילות יותר. ביציאה מהחנות אני שוקלת להיפטר מהג'ינס שמעמיסים על התיק הקטן שאני מעלה איתי למטוס המכיל פריטים הכרחיים כמו מטען לטלפון, משקפי קריאה ושמש, ערכת מטוס קטנה, כסף, מסמכים ואת הספר שקיבלתי מתנה ממלכה למסע "יומנו של מכשף". צלצול הטלפון מעכב אותי בדרך לפח האשפה, "עלית כבר לטיסה?" דניאל אחותי על הקו, עוד לא, מתפטרת ממשקל עודף ועולה, אני עונה לה. מה כבר יש לך עודף, חצי מכמות הבגדים שלקחת השארת אצלי.. היא שואלת ביובש. הג'ינס שעליי, אני עונה לה ומהרהרת שוב אם אכן לקחתי מספיק בגדים. "בסך הכול עוד ג'ינס טלי, תשאירי, אי אפשר לדעת מה תצטרכי ומתי, תמיד תוכלי להיפטר מהם במהלך הדרך..". השתכנעתי, גלגלתי את הג'ינס חזרה לתיק הקטן ומיהרתי לשער העלייה למטוס של חברת טורקיש אייר ליין מישראל למדריד דרך איסטנבול. רגע לפני שמכבים את מכשירי החשמל התחיל להתנגן לי בראש השיר של נורית גלרון "ספינותיה ".. פרסמתי אותו על דף הפייסבוק שלי וכתבתי "buen Camino". הנחתי גם לספינות שלי לקחת אותי לסוף העולם או לשום מקום מסוים וכיביתי את הטלפון.


השעה הייתה עשר וארבעים כשנחתנו במדריד. המוני אדם חצו את הרחבה הקרה של שדה התעופה העצום בראחס מגלגלים מזוודות ותיקים, מה שבאוזני תמיד נשמע כמנגינת נדודים או שיר הלל לחופש. כל טרמינל היה עבורי נקודת זינוק להתחלה חדשה, גם ליוצאים וגם לחוזרים. שם יש לי תמיד את התחושה שהכול פתוח הכול אפשרי כמו נתיבי השמיים רק לבחור כיוון ולהמריא...


מתרגשת מהעובדה שאני סוף סוף על אדמת ספרד, אני ממהרת אל מסוע הכבודה כדי לאסוף את התיק ולהספיק להגיע לאוטובוס שיוצא בשעה שתיים ושלושים לעיר אסטורגה, שם בחרתי להתחיל את המסע. סיבוב אחד שני סיבובים, ארבעה וחמישה, השעה כבר אחת עשרה ארבעים וחמש והתיק שלי לא ניראה באופק החור השחור. אני מתחילה לחשוש שלא אספיק להגיע בזמן ושהאוטובוס ייצא בלעדיי, אבל עדיין לא מעלה בדעתי את הגרוע מכול. אחרי מעל לשעה המסוע מתרוקן מכבודה ואני כבר ממש מודאגת. אני ניגשת לדלפק ה "lost and found" ומדווחת שהתיק שלי לא על המסוע. בראש כבר מחשבת את המשמעות ותחושת הרוגע והשלווה שהרגשתי קודם התחלפה בעצבנות והיסטריה. רקותיי התחילו להלום כפטיש.


שלוש שעות של בירורים מול דלפק חברת התעופה לא העלו דבר. חוויאר הנציג האדיב והחייכן שישב בדלפק ניסה להרגיע אותי ואמר לי שהם יאתרו את התיק וסביר להניח שהוא יגיע בטיסה הבאה מישראל או לכל המאוחר מחר בבוקר. הסתכלתי עליו מבעד למסך הדמעות כשהתחלתי להבין את הבדיחה הגרועה של היקום ושתקתי. כן, טורקיש איירליין איבדו לי את התיק. אני בספרד, מרחק שלוש וחצי שעות מנקודת ההתחלה של מסע שלקח לי חודשים רבים לאזור אומץ ולצאת אליו, יש לי שלושה וחצי שבועות חופש, עקבתי אחרי אלפי סימנים שהובילו אותי לכאן וגרמו לי להאמין שפה אמצא את התשובות שאני מחפשת ואני תקועה, ובגלל מה.. בגלל תיק, תיק שהאמנתי שיש בו כל מה שאני צריכה, תיק שהאמנתי שכל מי שאני נמצא בתוכו, תיק שהאמנתי שבלתי אפשרי לצאת למסע הזה בלעדיו. התחלתי לחשוב שהרעיון לצאת לדרך הזו היה שגוי מלכתחילה, חשתי מבוכה והתביישתי בעצמי שהנחתי לחלומות שלי להוליך אותי שולל. רוב הזמן לימדו אותי להאמין שאיפה שיש ספק אז אין ספק ומה שלא הולך בקלות כנראה שלא צריך ללכת בכלל. הייתי מבולבלת, עייפה והדבר היחיד שרציתי באותו הרגע זה להרגיע את כאב הראש שתקף אותי ולחשוב על הצעד הבא.


באותם הרגעים הטרמינל כבר לא נראה לי כמבואת המראה לדרך חדשה , אלא יותר כרחוב חד סיטרי שבו יש אפשרות אחת בלבד. בחנות קטנה וצדדית מצד שמאל לאולם היציאה קניתי סים ספרדי (20אירו). חיפוש מהיר בגוגל סיפר לי שיש רכבת תחתית מהירה שנוסעת למרכז העיר וגם אוטובוס. החלטתי שהיו לי מספיק הרפתקאות ליום אחד וויתרתי על הרעיון להסתבך מתחת לאדמה לטובת האוטובוס שיצא ממש מפתח היציאה של הטרמינל. הלילה יעבור במדריד החלטתי, מחר אזמין טיסה חזרה לארץ, עם המחשבה הזו עליתי על ה “yellow bus” וביקשתי מהנהג שיודיע לי על התחנה הקרובה ביותר למרכז העיר.


האוטובוס יצא משטח השדה אל הכביש העירוני. על גשרים ובניינים רבים התנוססו כתובות גרפיטי צבעוניות שלא הצלחתי לקרוא. הנוף התחלף במהירות כמו המחשבות בתוך ראשי. הייתי אמורה להרגיש שמחה והתלהבות מהביקור באחת הערים המרתקות, התוססות והיפות באירופה ובמקום זאת ישבתי באוטובוס כשפני בוהות אל הנוף מבעד לחלון. הוצאת את הטלפון הנייד וכתבתי הודעה לאנטוניו שאני במדריד והתיק שלי לא הגיע (כן, אנחנו עוברים את אותו המסלול בכוון ההפוך). אחר כך כתבתי למלכה על הדרך המאוד סוריאליסטית והמקורית של היקום לטרפד לי את המסע. בתוך סערת הרגשות התסכול העצב והאכזבה התקשיתי לקחת אחריות לבדי על הסיטואציה הטרגית שהייתי בה וראיתי בה שותפה לפשע שביצעתי נגד עצמי. ילדים זקוקים להכוונה של מבוגר אחראי וחשתי שהיא לא מילאה את חובתה. "הגעתי למדריד, התיק שלי לא.. חברת התעופה לא מוצאת את התיק שלי". כתבתי בקצרה.


.." ממש קטעים.. תני להם את מספר הטלפון שלך.. קני לך בעיר מינימום דברים ותמשיכי כרגיל, התיק ידביק אותך.. זה קרה לי כשנסעתי עם הילדים לבהמס ובסוף הטיול כשהתיק הגיע הבנתי שאני יכולה להתקיים בלעדיו.. חוויה משחררת.. זה ממש שיעור שכול הביטחון שאנחנו תולים בחפצים הוא זמני.. אל תתבאסי מזה מידי. את הולכת לגדול מזה ביג טיים." המילים שלה הכעיסו אותי יותר והרגשתי את הכאב ברקות הולך ומתחזק. על איזו חוויה משחררת היא מדברת עכשיו.. אני לא בבהמס ועשרת הקילוגרמים שמילאו את התיק האבוד היו כבר תמצית המינימום שיכולתי לחשוב עליו איי פעם. ואיך בדיוק התיק ידביק אותי אם אצא ממדריד ומה הקשר עכשיו לגדילה ????? הילדה הקטנה שבי רתחה על חוסר הצדק והסבל שנגרם לה, התבוססה ברחמים עצמיים ולא רצתה לגדול, היא ציפתה שמישהו בוגר יפרוש עליה את כנפיו יאסוף אותה אליו ויעזור לה לצאת מהמבוך שנקלעה אליו, הדבר האחרון שרצתה לשמוע עליו היה עוד רעיון חסר תועלת לנסות לעשות את הבלתי אפשרי. ולא, לא לדבר אתה עכשיו על לגדול. כל נתיבי השמיים שנראו פתוחים הבוקר נסגרו מלבד הנתיב חזרה לישראל. לא ראיתי אופציה אחרת.


" אני לא אצא בלי התיק" עניתי נחרצות. "אין לי כלום, כלום!!". כבר הגעתי לסף ייאוש ובכי חונק. "אחכה עד מחר, מקווה שיגיע". לא התכוונתי לזה אבל קיוויתי שבכך היא תניח לי. היא המשיכה ברכות שאופיינית לה וניסתה לעזור : "עם איזו חברה טסת, היה קונקשיין? רוצה טלפון של חברה שהיא נספחת תרבות בשגרירות ישראל?" .. נספחת תרבות הרהרתי לעצמי, "במה היא יכולה לעזור?" הייתי סקפטית.. "תמיכה נפשית.. אם תצטרכי.." כן אני הכי קרובה להתמוטטות עצבים מעניין יהיה לגלות איזה יכולות יש לנספחת תרבות בתחום הזה, חשבתי לעצמי. "חה חה חה, תודה" עניתי ושוב חשבתי שבכך תניח לי. אבל מלכה לא ויתרה והמשיכה בנחישות: "מה אומרים בטורקיש?".. " הם מחפשים.., כל ציוד הגשם שלי בתרמיל, גם המעיל שם, הכל שם.." המשכתי להתבכיין. ..." יורד גשם?" היא שאלה, "לא", עניתי .."אז למה את צריכה מעיל וציוד גשם עכשיו?".. "לא יודעת, הפחד להישאר בלי, הפחד בכלל.. כואב לי הראש". ציפיתי שתתייאש, רציתי שתגיד לי שאעשה מה שאני חושבת ואפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה, אם אני חושבת שזה סימן לא טוב ורוצה לחזור אז שאחזור, העיקר שאפסיק ליילל ולהתמסכן. אבל לא, מלכה לא מהמוותרות, היא המשיכה בסבלנות ורכות ואמרה: " מתוקה. תתייחסי להכול כאל הרפתקה.. תתמלאי בסקרנות.. וכן תרגיעי את כאב הראש". לא הבנתי איך מתמלאים בסקרנות, כי תמיד חשבתי שסקרנות זו תכונה שמתעוררת בעקבות גילוי או חשיפה של משהו, אז שאלתי אותה איך מתמלאים בסקרנות??? "שואלים שאלות..." היא ענתה, "מחכה לעדכונים...".


הכרוז באוטובוס הכריז על התחנה הבאה "puerta del sol" והנהג סימן לי במראה שזו התחנה שבה עליי לרדת. ירדתי אל העיר הלא מוכרת כשהספרדית המתנגנת ברקע מלווה אותי כמו חמת חלילים, אהבתי את השפה הזו. הרוחות והקור בין הבניינים העצימו את הדקירות בראשי וגם את הבדידות. באחת הפינות מצאתי בית מרקחת וקניתי איבופן. המשכתי ללכת במורד הרחוב ונכנסתי למקום הראשון שעליו התנוסס סמל של הוסטל. החדרים היו אפלים חשוכים וחסרי אופי ותקוותי למצוא מקום שסוף סוף אוכל להשיג שלווה התנפצה שוב. הסטודנט הצעיר שישב בדלפק הקבלה הסביר לי שהיום הוא יום חג ולכן אתקשה למצוא מקום ראוי יותר בעיר. לא ידעתי מה אני מקווה למצוא אבל היה ברור לי איפה אני לא רוצה להיות. הודיתי לו על האינפורמציה המאוד חיונית ויצאתי חזרה אל הרחוב. במרחק לא רב נפתח הרחוב הצר והמוצל לכיכר גדולה ומוארת עם מזרקת מים במרכזה. הכיכר תססה מתנועת אנשים ומוזיקה והכל נראה יותר חי. התמלאתי באופטימיות מחודשת וזרם המים כאילו התחיל לזרום בכל גופי. פה.. זה המקום שאני רוצה להיות!!. בסריקה קטנה של האזור קלטתי בית מלון עם גזוזטראות קטנות מפורזלות וציוריות מעל בית קפה קטן ותוסס. מבלי להסס צעדתי לעברו נכנסתי פנימה וביקשתי חדר עם מרפסת שצופה לכיכר וכוס קפה חזק. " תרצי עזרה עם המזוודות?" שאל הבחור האדיב בקבלה, תוך כדי שהוא מחפש אחרי זכר לתיק או מזוודה שאני נושאת איתי. " לא, זה רק אני, ונראה לי שאני עדיין יכולה להגיע לחדר בכוחות עצמי" חייכתי והלכתי לכוון המעלית.


ההודעות מהבית היו פחות מרגיעות מאלו של מלכה והתחלתי כבר להתחרט על כך שקניתי את הסים הספרדי.. "טלי נו מה החלטת?" כתבה דניאל אחותי.. וכפיצוי הציעה להצטרף אליי לשלושה ימים במדריד. "טולה, מצאת את התיק?" עדנה ביקשה לדעת.. "טלי, אימא דואגת מאוד, מה תעשי.. תחזרי?" שאלה לינדה.. החלטתי לא לענות לאף אחת מהן כי ידעתי שסדרת השאלות הזו תמיד מובילה אל הפתרון האחד והיחיד – תוותרי ותחזרי!! ולזה עוד לא הייתי מוכנה.


ישבתי במרפסת החדר הנעים שלי וצפיתי בכיכר התוססת תוך כדי שאני לוגמת קפה מעשנת סיגריה ונרגעת לאטי. השעה הייתה חמש בצהריים אבל לא נראו סימני שקיעה, כאב הראש כבר החל להתפוגג ובמקום להתרכז בשאלות שלהם, התרכזתי בשלי. חזרתי אל ההודעות של מלכה שקודם עיצבנו אותי כל כך וקראתי אותם שוב ושוב. שיעור, למידה, גדילה, עזרה.. כל זה ייתכן, אבל איך? איך עכשיו גדלים מתוך כל הסיטואציה הזו? ואז נחו עיניי על המשפט הראשון " תקני מינימום דברים ותצאי – התיק ידביק אותך"... העייפות התאדתה כמו לא הייתה ואת מקומה תפסה שוב ההתלהבות והסקרנות. נכנסתי לגוגל וחיפשתי סניף דקטלון קרוב, להפתעתי היה אחד כזה במרחק 400 מטר מהמלון, מבלי לחשוב עוד רגע לקחתי את התיק ויצאתי..


סקירה קצרה של החנות הקטנה הבהירה לי את הקלות הבלתי נתפסת. חישבתי לעצמי שייקח לי בדיוק חצי שעה להתארגן על ציוד חדש כולל תיק. עמדתי שם נבוכה לאור השפע העצום והמבחר המגוון כשאני מהרהרת בזמן שהשקעתי בהכנת התיק בבית ובדאגה המיותרת מאז הבוקר. הנה עוד דרך מוזרה של היקום להראות לי שתמיד ישנה עוד אפשרות ואם רק נביט מבעד למסך הערפל שעל הדרך הראשית, נבחין בדרכים צדדיות טובות לא פחות. מעודדת מכך שמצאתי פתרון אני מחליטה לדחות את הרכישה עד לקבלת עדכון מחברת התעופה ביום שלמחרת ובינתיים בידיעה שלווה שהכול אפשרי אני יוצאת לקבל את פני העיר שנעשית גם היא שמחה יותר לרגל החג "Dia de san Isidoro".

"LET US REMEMBER THAT IN THE UNIVERSE THERE IS A GREAT AND BENIGN POWER, CAPABLE OF OPENING A WAY WHERE THERE IS NO WAY.."