תלתן המזל

כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם.

O CEBRREIRO TO TRIACASTELA


למרות הדרמה סביב החדר ומצוקת הציוד החסר, אובדן התיק נשכח ממני לגמרי, פשוט חדלתי להתעסק עם זה. די השלמתי עם מה שהיה וכל יום מחדש גיליתי שיש יותר ממה שבאמת צריך. להפתעתי המרובה גם ישנתי מצויין בלילה ובבוקר התארגנתי בקלות במקלחות המשותפות שהיו כמעט ריקות, תוך כדי שאני חושבת במבוכה על הקיבעון והעקשנות שכמעט מנעו ממני את כל הטוב הזה.

ישבנו עם כולם שוב בשולחן הגדול לארוחת בוקר צנועה. אני וגיל צפינו בשתיקה על המתרחש במקום וגיל הביע את הערכתו לבעל הפונדק, על סבלנותו. הוא התאמץ לספק את צרכיהם השונים והמשונים של עולי הרגל ולהשביע את רצונם במהלך השהייה באדיבות רבה, ואף על פי שלא תמיד זכה לגמול הולם שמר על שלווה ואיפוק. מיד קפצה לידי המראה של שילגיה ושאלה: "מראה, מראה שעל הקיר, את מי זה מזכיר??" ברור, חשבתי לעצמי, שנים שאני עסוקה בלרצות אנשים אחרים, הורים, חברים, אחים, לקוחות והרשימה ארוכה, כמעט בכל המקרים מחיר שלוות הנפש שלי זהה, התסכול וחוסר ההערכה. שאלתי את גיל למה הוא חושב שזה כך? שאנשים מלאי נתינה אמיתית ורצון טוב לעזור ולתרום לאחר לא זוכים לגמול.

נתינה, פגיעה ואכזבה, הם בחירה, הוא אמר. ברגע שאדם שלם עם הנתינה אין דבר שיכול לפגוע בשלוותו. תמיד יהיה חוסר איזון בין נתינה לגמול, אך זה נעשה פחות חשוב כשזה לא עומד לנגד עיננו, כלומר, כשאנחנו לא מצפים לגמול. הנתינה היא מעשה של אהבה ללא ציפיה לגמול, הציפיה היא זו שגורמת לנו להיפע ולסבול.


השעה הייתה שמונה בבוקר כשיצאנו לדרך, הרמתי את עיניי למעלה לשמיים והסתכלתי על היום שהולך ומבצבץ לו מבין החשכה, תיכף יהיה אור מוחלט והשמש תתפוס את מקומו של הירח. הודיתי בליבי על המתנות של ליל אמש וביקשתי מהדרך שתמשיך לקלף ולהסיר מעליי את מה שאינו נחוץ, מכביד ומיותר כך שאוכל לנוע בחופשיות ולאפשר לדברים חדשים להיכנס אל חיי.

המשכנו לטפס בשביל הצר אל או סבריירו כשצינת הבוקר עוטפת אותנו. הכניסה למחוז הגליסיה צויינה באבן גדולה ועליה סימני הדגל המסמן את האזור שאחד ממרכיביו הוא הגביע הקדוש השייך לאגדה מקומית.

הכפר הקלטי ממוקם בגובהה של כ 1300 מטרים והמראה הכללי הזכיר לי יותר את אירלנד. שדות ירוקים וגבעות ירוקת ומתפתלות, הנוף היה עוצר נשימה. דמיינתי לי שיירות מלוכה וצבא בימי הביניים, חוצים את האיזור רכובים על סוסים, טובלים בדממה וביופי האינסופי הזה. ניסיתי לדמיין כמה מהלכי חיים השתנו על השביל בו אני פוסעת, איזו תובנות והארות קיבלו עולי הרגל הרבים שהלכו בדרך הזו וכמה ניסים התרחשו התרחשו לאנשים שהעזו להתעמת עם הדרך ועם עצמם.

האירועים של יום האתמול העירו בי מוטיבציה וסיבה חדשה ללכת, הרגשתי כמו ילדה קטנה שמתחילה ללכת וכולם מוחאים לה כפיים, דמותי השתקפה לי מבעד לאחרים ופתאום החולשה והשבריריות נראתה בעניי כעוצמה שבורכתי בה.


הכניסיה ב o cebrreiro היא אחת המיוחדות שעל הקמינו הצרפתי, לאו דווקא בגלל הפאר, ההיפך היא הייתה קטנה וצנועה, אבל היה בה משהו מאגי ממגנט. בזמן שגיל הלך להדליק נר ולקיים את הטקס הדתי, ניצלתי את הזמן וישבתי על ספסל מול פיסלו של הצלוב. התמסרתי למוסיקה השמימית ותהיתי עד כמה היו הסבל והצליבה הכרחיים להתפתחות הנצרות כדת. האנושות תמיד קידשה את הסבל על פני החיים ורוב הקדושים זכו באמונת המאמינים בזכות הקורבן שהקריבו, בדרך כלל היה זה חייהם שלהם. גם זו בחירה, חשבתי לעצמי, אבל מה היה קורה אלמלא נצלב, האם היה זוכה באותה אמונה והערצה, האם דרכו הייתה זוכה להכרה בעולם באותה המידה אם היה מפיץ אותה בתנאי שמחה, אהבה אושר ואחווה, ללא הטרגדיה?


נזכרתי באחד מסיפוריו של אושו על צ'ואנג צ'ו, שהיה יושב עם מקל הבמבו שלו ודג בנהר הפו. הנסיך מצ'ו שלח שניים משריו עם מסמכים רשמיים כדי למנות אותו לראש הממשלה. צ'ואנג צ'ו החזיק במקל הבמבו, הביט בנהר ואמר להם: "סופר לי על צב מקודש, מכובד ונערץ בידי הנסיך שהקריב וקידש את חייו לפני שלושת אלפים שנים, עטוף משי על מזבח בבית המקדש. מה אתם חושבים? האם מוטב היה לו לוותר על חייו ולהשאיר אחריו שריון מקודש שסוגדים לו בענן קטורת במשך שלושת אלפים שנים, או שמוטב היה לו לחיות כצב רגיל המושך את זנבו בבוץ?". "בשביל הצב", אמר אחד השרים, "מוטב היה לו לחיות ולמשוך את זנבו בבוץ". אם כך, אמר צ'ואנג צ'ו: " לכו הבייתה ועזבו אותי כאן למשוך את זנבי בבוץ".


סיימנו כל אחד את תפילותיו והרהוריו ויצאנו מהכניסיה. ניצלתי עוד השתהות קטנה וכתבתי לקרינה חברתי: ״אחותי אחרי אתמול הבנתי שמעט מאוד דברים יכולים לרסק אותי.. מלבד האהבה, היא היחידה שהצליחה". המחשבות על אנטיוניו עדיין ליוו אותי כעמוד האש השומר על המחנה והשאלות האובססביות, המשיכו להדהד בראשי, מיום ליום הוא הפך להיות מסתורין שרציתי לגלות. ההודעה של קרינה הפרה את השקט שעל ההר, "וזה הדבר האחרון שצריך לרסק", היא הזכירה לי את החיבור לאמונה הגבוהה ולמושא התשוקות, "נראה איך המסע הזה משנה גם את האמונה הזאת". נראה אמרתי לעצמי..


ברחוב שממול באחד מהברים בצבץ ראש כתמתם בקרני השמש, תיכף זיהיתי את ראשו הג'ינג'י של אנדריאס ורצתי אל הבר בהתלהבות. ישבנו בבר לוגמים סידרה וטועמים גבינות מתוצרת מקומית, למרות שהיה רק עשר בבוקר, אבל למי אכפת.. בנתיים הצטרפו אל החבורה אולגה הבולגרית וילנה ההונגריה. השיחה סבבה סביב נושאים שונים ומשונים והרבה צחוק שכרגיל, האחראי העיקרי לו הוא אנדריאס. איש מאיתנו לא הרגיש צורך להתעדכן באירועי יום האתמול מהנקודה בה התפצלו דרכינו, כאילו היה הדבר שייך לזמן אחר ומה שחשוב הוא הכאן ועכשיו, הרגע הזה שבו אנחנו יושבים כולנו ביחד. לידנו הייתה חנות קטנה שהשכירה אופניים ואנדריאס וטיילור השתובבו כילדים כשהם משתעשעים ברעיון להמשיך את הדרך ברכיבה. מיד קפצתי ואמרתי שאני רוצה להצטרף, שנייהם הסתכלו עליי במבט משועשע ואמרו: "טלי את לא צריכה אופניים, לך יש טורבו ברגליים", כולנו צחקנו, זה היה נכון, והוסיפו "אם היינו נותנים לטלי להוביל, מחרתיים אנחנו בסנטיאגו", גם זה היה נכון, אבל לפחות השתדלתי, באמת.


אחרי חצי שעה קמנו כולנו וחזרנו אל השביל. אנדריאס וטיילור כרגיל פתחו פער למרות שצליעתו של טיילור מאתמול הלכה והחמירה, הוא לא היה מוכן לעצור או להאט. בנחישות של חיל הוא פשוט שעט קדימה מתעלם מהכאב ומהנפיחות, לא הוא לא ייכנע להם. ילנה ואולגה הצטרפו אליי ואל גיל, הן התחילו ללכת בפמפלונה. הן היו שקטות ועדינות וכל הזמן בחנו את שולי הדרך, כאילו חיפשו דבר מה. ניסיתי להמנע מלחטט, אבל גיל קלט את מבטיי הסקרנים ואמר: " shamerock (תלתן), הם מחפשים תלתנים", למה להם לחפש תלתנים, שאלתי אותו. "התלתן", הוא פתח בהסבר, "הוא ענף קטן וצעיר, המשמש כסמלה של אירלנד. לתלתן שלושה עלי כותרת המחולקים לשני חלקים כל אחד דמויי לב (סה"כ שישה), פטריק, הפטרון הקדוש של אירלנד השתשמש בתלתן כדימוי מטאפורי לשילוש הקדוש". אוקיי אבל אף אחת מהן לא אירית, אז מה הקשר? , "אהה לא, אין קשר" הוא אמר, "פשוט כמה ימים קודם כשחצינו יער דומה סיפרתי להם את זה, ואמרתי להם שלתלתן בדרך כלל שלושה עלי כותרת היוצרים שישה חצאים, אבל, ישנם תלתנים נדירים ביותר, בעלי ארבע עלי כותרת שיוצרים שמונה חצאים, אלו הם תלתני המזל ומי שמוצא אחד מהם צפוי לו מזל טוב". ומאז הן מחפשות, שאלתי? הוא הרים את ידיו וגלגל את עיניו כאומר.. כבר לא בשליטתי. שאלתי אותו אם פעם הוא עצמו מצא את תלתן המזל?.. "מעולם לא חפשתי." הוא אמר..



חייכנו והמשכנו ללכת, אבל כעבור כמה רגעים מצאתי שגם אני מתחילה להסתכל בשולי הדרך, לחפש תיתלנים.

הדרך לטריאקסטלה נמשכה כשמידי פעם אנחנו חוברים עם קבוצות אנשים שהכרנו קודם או קבוצות חדשות, מתעדכנים קצת על מצב הלינה לאורך הדרך, מזג האוויר ועוד אינפורמציה לא נחוצה, כי כבר ברור לנו שהדרך צועדת אותנו יותר מאשר אנחנו הולכים בה והבחירה נעשית בהתאם לתנאים והאפשריות שיעמדו בפניינו באותו הרגע בלבד, לא פני ולא אחרי.


השיחות עם גיל היו מהסוג שאינן מסתיימות, הן רק עוצרות בנקודת השהייה למחשבה והרהור מחדש בנושא ועולות דרך נקודה אחרת ובהקשר שונה לגמרי. קצת הזכיר לי את הצדפה המתולמת, אשר כל חריציה מובילים לאותה הנקודה. היו רגעים שחשבתי שהוא לעולם לא יפסיק לדבר, אבל לרוב קיוויתי שהוא לעולם לא יפסיק לדבר, גם משום שהשיחות איתו היוו מזון לנשמה הסקרנית שלי וגם כי הם הסיטו אותי מהמחשבות על אנטוניו, על הבית ועל העבודה שכל כך התאמצי לשכוח.


ההליכה האיטית אילצה אותי גם היום להוריד את את המהירות שאלייה הייתי רגילה. באופן קבוע הדרך שלי להשתיק את המחשבות הייתה ריצה, רק זה היה מכבה לי את הmind. היו רגעים שהסתכלתי לשמיים ושאלתי את אלוהים "טוב אז מה התכנית, למה הדבקת אותי אל האיש הזה שהולך כמו צב ואני נשרככת אחריו? מה הקטע?"

לרוב הוא שתק! אבל מידי פעם כשהרוח נשבה בעלים ובעצים יכולתי להריח את ריח הפרחים והיער, יכולתי לחוש אותה על הלחיים יכולתי לראות איך היא מזיזה את הכל מסביב לאט, כשעברנו ליד נהר והתישבני לטבול רגלינו במים הקרירים, כשעצרנו באחד מבתי הקפה וכולם פצחו בשירה, או שסתם עצרנו כולם לסייסטה ספרדית מתחת לאיזה עץ, נשבעת ששמעתי אותו אומר: "זה הקטע!!".


רוב המטיילים עוברים את הדרך בגמיעת הקילומטרים בלבד, הם יוצאים להגשים חלום והם מרוכזים בחלום, במטרה וביעד עד כדי כך שהם שוכחים להסתכל מסביב, לבחון את האנשים, המקומות, להכיר כל אבן וסלע שמלווה אותם בדרך ולחוות את ההתלהבות שבכל פסיעה שמקדמת אותם לעבר היעד. הם חוצים את היערות ולא עוצרים לנוח בצל העצים ליהנות מהדממה, הם עוברים ליד נהרות ולא עוצרים לשמוע את פכפוך המים, הם עוברים בעיירות ולא עוצרים להריח את הניחוח המיוחד שבהם, עם פוסעים בגשם ולא נהנים מטיפות הברכה שמטופפות על הכביש, הם מכירים אנשים ולא שומעים את קורותייהם וסיפורייהם ואז יום אחד, הם מגיעים אל היעד והוא ריק, בסך הכל עוד מקום שכבשו, עוד הישג שיוכלו לרשום בקורות חייהם.

השיחות עם גיל פשוט אילצו אותי להאט ולפגוש את כל אלו, ועל כך, הייתי אסירת תודה!


המשכנו בדרך לטריאקסטלה ועברנו כמה כפרים רדומים בדרך, אולגה וילנה המשיכו לחפש תלתנים. שקלתי את הרעיון במוחי וחשבתי שזו תהיה אולי הסחת דעת טובה עבורי, אבל הרעיון נראה לי אובססבי ומטורף בתוך היערות העצומים האלו וכשראיתי את כמות התלתנים בצידי הדרך, חישבתי את הסיכויים שלי למצוא את "האחד", הם היו אפסיים, אז החלטתי לוותר.


בצהרי היום המאוחרים נכנסנו אל טריאקסטלה. עץ אלון גדול מימדים ורחובות שקטים קיבלו את פנינו. מתחת לעץ ישבו ילנה ואולגה. חיפשנו מקום לינה לכולנו וברחוב צדדי מצאנו את "הבית של אולגה". מזגה הצונן והמרוחק של בעלת הבית היה רחוק מלהיות ספרדי גליסיאני והזכיר יותר את סיביר, או אולי הייתה זו הקונוטציה של שמה שגרם לי להרגיש כך. הבית הכיל ארבעה חדרי אירוח שהתמלאו בנו ובעוד בחור איטלקי שטייל עם דודו ולמרות שהחדרים היו קטנים וצפופים הייתה פרטיות מוחלטת לכולם ושקט שרר במקום. נעזרנו בשירותיה של אולגה בכביסה וחיש מהר יצאנו אל הרחוב הראשי לפגוש את כולם במסעדה המקומית שהגישה את המנה הפופולרית בגליסיה "פולפו גאייגו", תמנון צלוי במחב, ברוטב אדום ועסיסי עם לחם לבן טרי וכוס יין אדום. כשכולנו שמחים, צוחקים ושתויים קלות מיין הטינטו המקומי יצא טיילור בהכרזה שאת המקטע הבא הוא הולך הלילה. לא ידענו אם ההחלטתו נבעה מהרפתקנות או מפחד שמא מצב רגלו, שהספיק להחמיר בינתיים, לא יאפשר לא להשלים את המסע. ניסינו לשכנע אותו שלא ייצא אל הדרך לבדו, אבל חייל הוא חייל, מקבל פקודה מהמוח ומבצע. איחלנו לו buen camino וכולנו קיוונו שנראה אותו בהמשך הדרך.


בשעת לילה מאוחרת התעוררתי מכאבי בטן עזים, התהפכתי במיטה אחוזת כאבים ולא ידעתי מה לעשות. משככי הכאבים היחידים שהיו לי היו אלו שקניתי במדריד כשכאב לי הראש, והם לא הועילו. לא יכולתי להמנע מלחשוב על תיק העזרה ראשונה שבתיק האבוד שהכיל הכל ולתהות אם לא לקחתי הימור גדול מידי כשהחלטתי לצאת לדרך בלי כל אלו. אבל היה מאוחר מידי מכדי להתחרט, יותר מחצי דרך כבר מאחורי ודווקא עכשיו כשהדרך הופכת להיות מהנה ומרתקת ואני מתחילה להשיל מעליי שכבות, ראיתי בזה עוד תחבולה ערמומית של היקום לבדוק את הדבקות שלי במשימה. אז החלטתי שאני לא מתקפלת ונכנעת לגחמות מהסוג הזה, שכבתי במיטה, כאבתי, נשמתי והתפללתי שהכאב יעבור, עד שנרדמתי לקראת בוקר.


כל דיירי הבית התעוררו מוקדם ואט אט יצאנו מהחדרים כבר מוכנים ליציאה. לא ציפינו לקבל ארוחת בוקר אצל אולגה ולכן הלכנו כולם לעבר בתי הקפה שברחוב הראשי, ממש ליד נקודת היציאה מהעיירה. היה זה אנדריאס ששם לב ראשון שאני חיוורת מאוד ולא נגעתי באוכל ושאל אם הכל בסדר. סיפרתי שעברתי לילה קשה מאוד עם כאבי בטן והם הציעו שכדאי יהיה שאשר לנוח יום אחד. המחשבה להמיר את היום עם כל החבורה הנפלאה הזו בחברתה של אולגה הצוננת נראה לי מדכא מידי, למרות שידעתי שגם מזה אוכל ללמוד שיעור או שתיים, אבל לא רציתי להשאר שוב לבד.


ממשיכים! אמרתי, הדרך לסנטיאגו מלאה באנשים שהולכים עם כאבים פיסיים ונפשיים גדולים בהרבה מכאב בטן. יבלות, שלפוחיות שהגיעו עד לשכבה העדינה של העור, מכות שמש, שבץ ואפילו לב לא עליינו ואחרי טיפול רפואי המשיכו ללכת בדרך. יש כאלו עם מחלות סופניות שמתעקשים לגמוע את כל שמונה מאות הקילומטרים עד הקומפוסטלה ולא משנה מתוך איזו אמונה. יש כאלו שסובלים משברון לב, או חוסר שביעות רצון מחייהם, כולם, מוצאים בדרך מקור נחמה ומשמעות חדשה. קחו לדוגמא את טיילור, אמרתי.

בתוכי חשבתי וגם האמנתי, שעד כה הייקום סיפק לי סיבות גדולות ומכובדות יותר מזו, כדי להתחרט ולחזור הבייתה. אובדן התיק, הבדידות, יסורי המצפון, הגשם בפונסיבדון, יבלת חמורה בזרת, לינה במקומות מוזרים, החום ועוד הרבה, אבל אף אחת מהן לא גברה על הרצון והנחישות שלי, אז איך אוכל להתמודד עם עצמי אם אכנע עכשיו לכאבי בטן זמניים??!!

כולם השתכנעו! סיימו את ארוחת הבוקר ויצאנו לכיוון סאריה .



TURNE OFF THE BRAIN.... AND TUNE ON THE HEART...