הדרך תאפשר/ CAMINO PROVAID

"גם אם אדבר בשפת בני האדם ובשפת המלאכים, גם אם אהיה מסוגל להתנבא ותהיה לי אמונה חזקה כל כך עד שאוכל להעתיק הרים ממקומם, לא אהיה שום דבר אם לא תהיה לי אהבה" (פאולו קואלו, יומנו של מכשף).


TRIACASTELA TO SARRIA


ביציאה מבית הקפה פגשנו את ייפתח והחבורה העליזה שאפילו הבוקר הקר לא הצליח למחוק להם את החיוך והצהלה מהפנים. התעכבתי ליד השולחן שלהם מספר דקות לשלום ונפרדנו בתקווה להיפגש בהמשך.

שני חיצים ביציאה מטריאקסטלה לכיוון סאריה. האחד עובר דרך עמק הסאן סיל והשני דרך המנזר הגדול והיפה samos מהמאה השישית, אשר זכה בימי הביניים לחשיבות רבה כששימש כבית ספר לתיאולוגיה ופילוסופיה. שתי הדרכים יפות, אבל השתכנענו ללכת בדרך הארוכה יותר, דרך סאמוס.


הדרך הייתה רצופה בשדות חקלאים וחוות פרטיות שקועות בתוך הגבעות הירוקות שעטפו אותנו לאורך הדרך. בסמוך לאחת החוות, רעה עדר כבשים באחו הפתוח וכלב השגיח עלייהם בזמן שליככו את העשב מסביב. בהיעדר בית קפה או כל מקום אחר לעצירה למנוחה, מצאנו לנו פינה מוצלת לצד הדרך וצפינו בעדר בשתיקה. אל הישיבה הצטרפה אלינו סימונה הבולגריה, שחורת שיער וכחולת עיניים טובות שהכירה את יתר החבורה משלבים מוקדמים של הדרך. הליכתה האיטית יותר, כן, איטית אפילו מגיל, עיכבו אותה בדרך והיא נשארה מאחור, אבל בקמינו לא ממש משנה לאף אחד מתי נפרדים או נפגשים שוב, זה חלק משגרת הדרך ופרידות ומפגשים מחודשים הם טבעיים מאוד. השיחה התחדשה שוב והפעם הייתה בנושא הדאגה לטיילור שיצא אתמול בלילה לבד אל השביל. הולכים רבים חלפו על פנינו ובירכו אותנו ב buen camino, רובם זיהו את גיל ועצרו להתעניין יותר ולכולם הוא האיר פנים בשמחה אמיתית לפגוש אותם שוב. הסתכלתי עליו ותהיתי מאיפה יש לו את השמחה והמקום הרחב בלב לכולם, איך הוא יכול לזכור, להכיל ולהוקיר כל כך הרבה אנשים.. "האיש עם הגיטרה" כך הם קוראים לו, הוא מפזר אור שמחה ואהבה בכל מקום שאליו הוא מגיע ואני חושבת שבאותו רגע לא הייתי היחידה שהרגישה שנפלה בחלקה הזכות לחלוק איתו את הדרך, כולנו הרגשנו ככה.


אספנו את שאריות הפיקניק הקטן והמשכנו לאורך השביל המוביל אל samos. גיל וסימונה דיברו על עינייני דת ואני הייתי שקועה במחשבה על אנטוניו, שהפוקוס ממנו הלך והתפוגג בינתיים. חשבתי לעצמי שעם כל הכאב ותחושת ההחמצה והאובדן אני גם חייבת לו תודה, על שפתח לי דרך למסע המופלא הזה, עם עצמי אל עצמי, כנראה שאחרת, זה לא היה קורה. לא ידעתי אם האפיזודה הזו הסתיימה, אבל היא ללא ספק כבר תפסה פחות מקום ואחר. ידעתי שעוד נכונים לי רגעים של עצב, בדידות געגוע ואולי אפילו שאחזור לרחמים העצמיים, אבל משהו בי התחיל להרגיש חזקה ונחושה יותר להמשיך הלאה ולגלות את עצמי.. והדבר הכי מדהים שקרה הוא שהתחלתי להיות סקרנית ולשאול שאלות!


לפני הכניסה לsamos עצרנו לשבת על אחת החומות שצופות אל המנזר מלמעלה. הישיבה בתוך הדממה כשצלצול פעמוני המנזר ברקע הזכירה לי את הקערות הטיבטיות של קרינה. "הצליל העוצמתי שמרעיד את נימי הגוף והנשמה ומעיר את גלי האלפא מעורר את יכולת הריפוי", כך היא נהגה להסביר לי. ישבנו שם בעיניים עצומות מתמסרים לתחושת השלווה. שיתפתי אותם בתחושה הנפלאה שאני חווה ושאלתי אם גם הם מרגישים כמוני, כולם נהמו לאות הסכמה מבלי לפקוח את העיניים. גיל סיפר לנו על חוויית הלינה שלו במנזר בשלב מוקדם יותר על הדרך. רבים מהמנזרים בקמינו דה סנטיאגו בכלל ובדרך הצרפתית בפרט פתחו את שערייהם בפני עולי הרגל, כך זה היה עוד בימי הביניים וחלקם ממשיכים את מסורת האירוח עד היום. חלקם הציעו אירוח אותנטי אשר תאם את אורח החיים הצנועים של הנזירים וחלקם הסבו את מבנה אחד או את כל המנזר לאלברגה מקומית בתנאים סטנדרטים או הפכו לבית מלון מפואר ויוקרתי. גיל בחר באופציה הראשונה.

בבית קפה פינתי שעל הרחוב הראשי שהיה גם הציר המרכזי והמסומן של ה camino de santiago, הצטרפנו אל שאר ה"חבורה" שהגיעו לפנינו וניצלו את ההמתנה לשעת הסיור במנזר להפסקת צהריים. הזמנו לנו קפה וארוחת צהריים והשתתפנו בשיחה הערה סביב הדרך, הנופים והחוויות שכל אחד מאיתנו אסף מהבוקר. שאלתי את אנדריאס אם הוא חושב שבמנזר חיים נזירים אמיתיים ואם המסורת נשמרה במשך השנים? הוא אמר שבמדריך הטיולים שהוא קורא בגרמנית, כתוב שכן והגרמנים, הוסיף ואמר, בדרך כלל מדייקים! סימונה הזכירה לו בקריצה שהיו מקרים בהם הם לא דייקו ושמאז נכתב הספר הרבה דברים השתנו . מקומות רבים שינו את אופיים והתאימו אותם לרוח התקופה. היא התכוונה כמובן לאותם מנזרים שהוסבו לפראדורים (מלונות יוקרה מפוארים ברחבי ספרד) שהם פגשו במהלך הדרך ובהם גלימות הנזירים הוחלפו בחליפות מגוהצות, החדרים הצנועים בחדרי פאר והמזרנים שעל הריצפה במיטות אפיריון מהודרות. אולגה הוסיפה שיש ספרים רבים שטובים ומעודכנים יותר מזה שהחזיק אנדריאס, וגיל קבע שבאחת ורבע נדע כולנו עד כמה מדוייקים הגרמנים ובינתיים הוציא את הגיטרה והנעים לנו את ההמתנה בשמש החמימה בצלילי "הוטל קליפורניה".




תמה הפסקת הצהריים, לבשנו כל אחד את תרמילו ושמנו פעמינו אל המנזר בשעה אחת. גיל שהלך לרכוש כרטיסים לכולנו חזר בשעל פניו אכזבה וגיחוך, "טוב, כנראה שלעולם לא נדע", הוא אמר, "מה לא נדע שאלתי", "כמה מדוייקים הגרמנים" הוא ענה, הסיור של אחת ורבע בוטל, הוא אמר והחל ללכת בעקבות החץ הצהוב לכיוון סאריה. העפנו מבט של החמצה ואכזבה אל המנזר והצטרפנו אליו להליכה.


כאבי הבטן המשיכו להציק לי כשיצאנו שוב אל דרך. הלכתי לאט כי הכאב מנע ממני להאיץ והייתי שקטה מהרגיל ומשום שכך, נותרנו אני וגיל מאחור כשכולם שעטו קדימה (במיוחד אחרי הפסקת הצהריים הארוכה). ברגעים אלו הצטערתי על היעדר נוכחות נשית שאוכל לשתף ולספר לה על הכאב, חשתי מבוכה לרדת לפרטים או להראות חולשה בסביבה הגברית ופחדתי מאיך שזה עלול להתפרש. החלטתי להמשיך ללכת ולסבול בשקט.

ההליכה פותחת את הלב, מחדדת את החושים ומאפשרת לנו להתבונן בדברים שחומקים מאיתנו ביום יום האינטנסיבי. חשבתי על הבית, על הוריי, על משפחתי ועל המקום שלי בתוכה בהיותי ילדה שישית מתוך שבעה, ומאחר שכך, תמיד נאבקתי להיראות ולהוכיח שאני טובה וראויה. הייתי עסוקה בלרצות את כולם מלבד את עצמי מהפחד להשאר לבד. כילדה למדתי מהר מאוד שבמשפחה שלי מעריכים חוסן נפשי וחוזק וכך גדלתי עם הידיעה שאני חייבת להיות חזקה, להסתיר רגשות ורגשנות, לא לכעוס, לוותר, לסלוח ולהבליג על מה שלא יפה, כי רגשנות נתפשת כחולשה והכעס לא יפה ומיותר להתעסק ולדבר על הדברים כי ממילא הכל חולף והכי חשוב זה להראות לעולם שאצלנו הכל בסדר! כך התרגלתי, לנהל חיים תחת חיוך מאולץ גם כשהכל בוער מפנים והכאב מערער את שלוותי. התרגלתי להצחיק את כולם כשאני עצובה מפנים ולהיות לאחרים גם כשאין לי מספיק אנרגיה אפילו לעצמי. אבל כבר הייתי מותשת, הן פיסית והן נפשית, מרוסקת מבפנים מאכזבות, מפרידות, מנטישות, עייפה מלרצות, מלכעוס ומנסיונות להיות מי שאחרים רוצים שאהיה ואני לא! וכאבי הבטן היו הדרך של הגוף לבטא את דברו. לרגע הרגיש לי מאוד נוח לסתתר מאחורי דמות ה"פרגרינה" (עולת הרגל), המגושמת, הפשוטה, חסרת הייחודיות בטייץ, נעלי סולמון, מעיל נפוח וכובע טמבל,ללא כל התפאורה של היום יום הרגיל. הייתי אחת מתוך מאות עולי רגל שהלכו בדרך המוזרה לסנטיאגו ושיקפו אחד לשני במפגשים אקראיים את המציאות האוניברסלית שהייתה רחוקה מאוד מהמרחבים והפינות הקסומות שבהם חלפנו במסענו. לא הרגשתי צורך לבלוט בשום אופן שהוא, הרגשתי נוח במקום שלי בתוך חבורת ההולכים ובחברות הנפלאה שתפתחה עם גיל, הרגשתי נוח במקום ובזמן ולא חיפשתי שום דבר מלבד את קולו של אלוהים ואת קולי שלי לשאלות שהיו פתוחות וטרם קיבלו מענה, אבל ידעתי שהמענה יגיע, בזמן ובמקום המדויק להו.

נוף העיירה הלך והתרחק ונכנסנו ליער שעציו העתיקים התנשאו לגובה רב וחברו לכדי סככה ירוקה ומוצלת. חצינו גשר ארוך שמתחתיו זרם נהר sarria ובדממת היער נשמעו רק קולות זרימת המים הזורמים בחוזקה. שמש חמה של שעת צהריים עמדה בשמיים ולמרות צילם של העצים היה חם מאוד וכפות רגליי היו לחות מזיעה ועייפות מההליכה הארוכה. דמיינתי לעצמי את מגע המים הקרירים על כפות רגליי העייפות והשתוקקתי לרדת למטה אל הנהר. גיל כאילו קרא את מחשבותיי שאל: "מה דעתך שנעשה הפסקה ונקרר את הרגליים בנהר?" , שמחתי על ההצעה ובשתיקה סימנתי לו באגודל לאישור ולסימן שזה רעיון גדול והוספתי גם הודיית נמסטה בהצמדת שתי כפות ידיי. חלצנו נעליים וישבנו על גדות הנהר כשרגלינו טובלות בתוך המים הקרירים עד הברכיים. התחושה הייתה מרגיעה והצריבה המציקה שבכף הרגל נעלמה. מסביבנו הכל היה ירוק ושפריריות ריחפו על פני המים והוסיפו קסם לחוויה היוצאת דופן הזו. הוצאנו פירות ועוד כמה חטיפים שהיו באמתחתינו וערכנו פיקניק קטן. השיחה שעלתה הייתה בנושא "אהבה" והצורות השונות שבהן אנו פוגשים בה במהלך חיינו.



למרות שהשיחה הייתה קלילה ונוחה, האווירה הייתה שלווה ורגועה, הרגשתי שלא בנוח להמשיך בה, כאבי הבטן התגברו וביקשתי שנמשיך בדרך. ניצלנו את הזמן לבדוק את אפשרויות הלינה ב sarria ומצאנו אלברגה חמודה עם חדרים פרטיים, הזמנו שניים והמשכנו ללכת. כשנכנסנו אל העיר הגדולה הייתה זו כבר שעת אחר צהריים מאוחרת וכדי להגיע למקום הלינה שלנו היינו צריכים לחצות את כל העיר. חלפנו על פני אלברגה יפה וגדולה בה נחו עולי הרגל במדשאות שבחוץ. ראשו הג'ינג'י של אנדריאס שוב בלט ונכנסנו להגיד שלום. היינו בין האחרונים שהגיעו אל העיר וכולם כבר התמקמו, המקום שהזמנו היה בקצה השני של העיר ולא נותר לנו אלה, לקוות שנתראה מאוחר ביותר בארוחת הערב או מחר על השביל.

באמצע הדרך גיל אמר שיש לו סידור קטן בעיר וביקש שאמשיך לנווט לבד למקום הלינה ושהוא יגיע אחר כך. התכווצתי לנוכח המחשבה ששוב אהיה לבד בתוך העיר הגדולה הזו אבל המשכתי ללכת. הגעתי אל מקום הלינה, קיבלתי את החדר שלי ונשכבתי על המיטה מתפתלת מכאבי בטן, דמעות תסכול החלו יורדות על הלחיים שורפות ומלוחות כשלפתע נשמעה דפיקה חלשה בדלת. גיל עמד בדלת כשבידו שקית עם סמל של בית מרקחת. אני לא יודע אם תקחי או לא, אבל ראיתי שאת סובלת בשקט. הוא מסר לי את השקית והלך אל חדרו שבסוף הפרוזדור. בשקית היו שקיקי אנטיביוטיקה מסיסות במים מסוג אוגמנטין, שהיו טובות לרוב סוגי הדלקות, כך אמר הרוקח שאיתו התייעץ. המחווה השקטה והאצילית הזו ריגשה אותי, לא ידעתי וגם לא שאלתי איך השיג אנטיביויקה ללא מרשם רופא, אבל שמחתי והודיתי לו על כך הן באותו רגע והן בימים הבאים.

שבע בערב היה זמן מצויין לצאת לסיור בעיר הגדולה האחרונה שלפני סנטיאגו דה קומפוסטלה. העיר האחרונה שממנה אפשר לצאת לעבר הקתדרלה של סנטיאגו ולקבל את כתב המחילה המיוחל מהכניסיה ומשום שכך גם הייתה עמוסה מאוד. ביקרנו בכניסיה והחתמנו שם גם את דרכון הדרך ושמנו פעמינו אל המקום הכי מתוייר בעיר הוא סביבת הנהר, שם מתרכזות כל המסעדות, הברים וחיי הלילה של העיר. מצאנו לנו מקום במסעדה שקטה מול הנהר, הזמנו בקבוק יין ומנות מקומיות של בשר והבטנו בדינמיקה שמסביב. לפתע, כבכוונה עקשנית להמשיך את השיחה שקטעתי בצהריים, התנגן ברקע השיר historia de un amor בביצוע של luis miguel שפתח את כל הסכרים שהיו עצורים בי מאז תחילת המסע ואף לפני.. הסיפור, הכאב, התיסכול, הפחדים, השאלות שנשארו ללא תשובה, הנטישה, רגשות האשמה, הגעגוע והצורך הנואש בידיעה זרמו ממני החוצה בבכי קורע לב, פשוט הקאתי את הכל החוצה ללא מעצורים ומבלי לחשוב מה הוא יגיד או יחשוב, מבלי לפחד להיות חלשה או חזקה, גיבורה או מפסידנית, צודקת או לא, פשוט צורך להיות האני שהרגיש לי באותו הרגע!

להפתעתי הרבה, הוא רק ישב והקשיב. לא שפט, לא ביקר, לא ייעץ, לא שאל, רק איפשר לי להתאבל על האובדן שהרגשתי ולחוש את השחרור וההקלה בפריקת המטען הכבד שנשתי איתי.


אחרי שנרגעתי והשיחה חזרה למסלולה הרגוע דיברנו על חלומות שלנו כילדים ועל מי שהפכנו להיות, על צורות האהבה שפגשנו במהלך חיינו ואיך הן עיצבו את דמותינו היין הנהר והאוויר הצונן הסירו מחסומים והשיחה הייתה כנה ונטולת מסכות או מסננים. כשחזרתי לחדר כתבתי ביומן: "כנראה שאנשים רואים אותנו בעיניים אחרות מאלו שאנו רואים את עצמנו, ובהשתקפותינו מעינייהם אנחנו מגלים מי אנחנו ומה אנחנו יכולים להיות.." והוספתי, היום היה ערב שאזכור לעוד זמן רב, ערב שכולו שיחה וכוונה טהורה להבין, לעזור ולכוון, אולי בכלל מיותר לנסות להגדיר אותו, כי היה מספיק היה לחוות אותו עם אחד האנשים היפים שפגשתי בדרך."

תחושת חופש חדשה זרמה בי וההרגשתי כמו טובעת בתוך ענני צמר גפן רכים ומלטפים רגע לפי שהתמסרתי לשינה עמוקה.