ASTORGA
העיר אסטורגה היא עיר רומית עתיקה בצפון מערב ספרד, היא מתהדרת בשתי יצירות ארכיטקטוניות מרשימות ביותר שבנה אנטיוניו גאודי, הקתדרלה וארמון הבישוף. היא ידועה גם כנקודת הצטלבות עם דרך נוספת של הקמינו דה סנטיאגו , הויה דה לה פלאטה.
השעה הייתה חמש וחצי בערב שירדתי מהאוטובוס עם עוד כמה עולי רגל שעתידים לצאת לדרך כמוני מחר בבוקר. ביציאה מהתחנה אל הקתדרלה הבחנתי בסימן החץ הצהוב הראשון למסע שלי, הסימן הזה אמור ללוות אותי לאורך הימים הבאים עד לקומפוסטלה. בתחושת ניצחון הולכת ומתגברת צילמתי את הסימן ושלחתי לדניאל אחותי: " My first sign".. מרוגשת לא פחות ממני היא כתבה לי " אלופה אחותי, ידעתי שלא תוותרי, דרך צלחה ותשמרי על עצמך.."
נעצרתי מול דלת ראשית גדולה בתוך גומחה המעוטרת בדמויות קדומות ומתארת את הורדת ישו מן הצלב. חורים זבי דם ניקבו את בשרו ברגליו והוא נראה תשוש ומובס, אבל גופו מוצק ושרירי כאילו אוצר בתוכו חוסן גדול וכוח בלתי נדלה. חשבתי לעצמי כמה תעצומות נפש נדרשו לו כדי ללכת אחר אמונתו ושליחותו ועל המחיר שהוא שילם על כך. הוא שילם בחייו כדי להביא לעולם בשורה, בשורה שהאמין שהיא הדרך אל האור, אל האהבה ואל הגאולה האנושית. מעל 2000 שנים חלפו חשבתי לעצמי, משנתו הופצה על ידי שליחיו ברחבי העולם רבים מקיימים את הטקסים בדתו ומהללים את קדושתו, אלפי מדריכים רוחניים ודתיים מטיפים עדיין את דבריו בגרסה ישנה או חדשה, סרטים וספרים שהתבססו על מסריו והופצו לעולם ועדיין רבים מתכחשים למופלא.. למה?
כדי לצאת לדרך מוקדם בבוקר היה עליי להירשם במשרד הצליינות המקומית ולקבל את דרכון הצליינים (credencial) שאותו מחתימים במהלך הדרך על מנת לקבל את תעודת הצליינות מהמשרד הראשי בסנטיאגו דה קומפוסטלה. למרות שהבטחתי למלכה שאתמסר לדרך ולמה שהחיים יביאו, היה קשה לי להאמין שאגיע לקומפוסטלה, אבל הבטחות צריך לקיים ודרכון צליינים הוא חלק מהדרך בין אם אגיע ליעד ובין לאו. חציתי את הרחובות הצרים והישנים בדרך לאלברגה (אכסניה בלשון עולי הרגל) המקומית, שם קיבלו את פניי מתנדבת אנגליה וגבר מקומי מבוגר מאוד בברכת "Buenas tardes chica".
ערב טוב, עניתי גם אני בספרדית המגומגמת שבפי והגשתי להם את הדרכון שלי לרישום. השניים נראו מופתעים לראות עולת רגל ישראלית יהודייה. הנחתי שאני לא הייתי הישראלית היחידה שהלכה ב el camino אבל בהחלט הייתה זו תופעה נדירה ולא שגרתית. כחלק משאלון הרישום נשאלים עולי הרגל מהו המניע שלהם ליציאה למסע, הם היו ממש סקרנים לדעת "למה?"
"מסע רוחני" עניתי בקצרה, האמת היא שלא הייתה לי תשובה אחרת או ברורה יותר אפילו לעצמי.יופי, יופי, אם כך אז תוכלי לבקר גם בבית הכנסת הקרוב שנמצא בגן הסמוך לפני שאת יוצאת, אמר הבחור המבוגר שהתלהב מרעיון הצליינית היהודייה.
בית כנסת יהודי? שאלתי מופתעת. יהודים חיו במדינות רבות באירופה וזה לא היה נדיר למצוא בתי כנסת במיוחד בספרד. אבל פה.. בגן הקטן שליד האלברגה העירונית, בנקודה בה אני מתחילה את המסע שלי?!
"כן, כן כאן. בעבר חייתה פה קהילה גדולה של יהודים. רובם עזבו לפני זמן רב. את גן בית הכנסת מתחזקים בצניעות הקהילה הקטנה מאוד שנותרה פה", אמר האיש ויצא איתי לפתח האלברגה כדי לכוון אותי. הוא הבחין בהתרגשות שלי וחייך יותר מהעיניים מאשר מהשפתיים, החזיק את שתי ידיי ואמר לי: " Dios te bendiga en tu Camino chica, y puede encontrar lo que tu alma busca" ( אלוהים יברך אותך בדרכך, ילדה, ומי ייתן ונפשך תמצא את אשר היא מחפשת). הוא חתם את דבריו ונתן לי את דרכון עולי הרגל ומפה "Buen camino"
הודיתי לו בהתרגשות ופניתי לעבר הגן לקבל את ברכת הדרך גם בשפה שלי.. ראיתי בזה מעין אישור אלוהי לכך שאני במקום הנכון ועל הדרך הנכונה, והאמונה בעצמי שבה אליי. בכל ליבי האמנתי שנוכחותו כאן היא סימן לכך שיהיה איתי לאורך כל הדרך.
מעודדת מהחיזוק החיובי ומהחוויה אני שמה פעמיי אל הכיכר המרכזית של העיר שעדיין מוארת באור יום. בתי קפה ומסעדות מלאים באנשים ,בעיקר עולי רגל באתנחתא שסועדים את ליבם ונהנים מחברותה של דרך. אני מתיישבת בשולחן ליד קבוצת רוכבי אופניים קולנית בבית קפה שמתחת למלון שלי "אסטור פלאזה" ומזמינה לי לאכול כשאחד הבחורים פונה אליי בשאלה:
"הולה פריגרינה , מאיפה את?"
"ישראל"
.."אוללה, מון דיו.. מעל לשבועיים אני בדרך, ישראלים עוד לא ראיתי, את לבד?"
" כן", עניתי ושאפתי מהסיגריה שהדלקתי.
"אמיצה. את הולכת או רוכבת באופניים?"
"הולכת. כלומר מתחילה ללכת, מחר.."
"הוו, אז מחר יהיה היום הראשון שלך.. את מתכננת להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה?"
"אני מקווה, כמו כולם לא..?!"
"ווי, כמו כולם.. אני פייר, נעים מאוד וזו הקבוצה שאני רוכב אתה מסאן ז'אן פייר דה פורט. אנחנו עושים את הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה באופניים. חבל שאת לא רוכבת, היית מצטרפת אלינו, זה כייף".
מיותר היה לציין בפניו שבקושי ציוד להליכה יש לי, אז הוא מדבר איתי על רכיבת אופניים.. "אני אוהבת ללכת ברגל, כך אני רואה יותר את הדרך ואת האנשים שהולכים בה".
"הו, ווי, ווי.. זה שונה", אמר פייר במהירות שיא. הוא דיבר וחשב באותו הזמן ונראה שרצה להגיע לנקודה שממש סקרנה אותו.. "כישראלית, את יהודייה?", ספק שאל ספק קבע עובדה.. " גודלתי וחונכתי כיהודייה אז אני מנחיה שזה עושה אותי כזו. כן אני יהודייה".
"אוקי, אז מה אם כך מביא יהודייה אל הקמינו דה סנטיאגו לסנטיאגו.. מה את מחפשת?"
"לא צריך להיות דתי כדי ללכת את קמינו דה סנטיאגו. אתה יצאת לדרך מטעמים ספורטיביים אני מניחה או חברתיים. המניע הוא שונה הדת והרקע הם רק תפאורה, המוטיב של החיפוש והחוויה הרוחנית זהה לכולם. לא?" ספק שאלתי ספק קבעתי עובדה. שאלת היציאה למסע המשיכה לרחף מעליי מבפנים ומבחוץ, לא היו לי תשובות ברורות אבל בשלב הזה כשכבר הייתי מרחק לילה אחד מתחילת הדרך העדפתי כמה שפחות להתעסק בשאלות שהעירו את פחדיי.... "חוץ מזה.." הוספתי, "סנטיאגו עצמו היה יהודי, מה שנותן לי לגיטימציה גם דתית להיות פה.." חייכתי אל פייר ואמרתי לו שאם ירצה המזל וניפגש בסנטיאגו דה קומפוסטלה אולי יהיו לשתינו תשובות ברורות יותר ונוכל לשתף אחד את השנייה. סיימתי את ארוחת הערב שלי ונפרדנו בברכת "Buen camino".
Comments