אני הדרך, האמת והחיים (JESUS)

בחיים יש רגעים כמו בקמינו שבהם אתה לבד. יש רגעים שמחים ויש עצובים, רגעים בהם אנו מלאים ואחרים עם תחושת ריקנות גדולה.. אין הגדרה, אין רגע אחד, הכל זמני וחולף ולא מגדיר אותי, זו הדרך, זו האמת, אלו החיים..


PORTOMARIN TO PALAS DE REI


התעוררתי מוקדם מהרגיל ויצאתי לחפש בית קפה פתוח. ההרגל של קפה של בוקר הוא אחד הדברים שקשה לי מאוד לוותר עלייהם. השעה הייתה רבע לשבע בבוקר והכל היה סגור. הספרדים לא משכימי קום והם מאחרים לפתוח את העסקים. בתי קפה נפתחים בדרך כלל החל משבע ואפילו וחצי וארוחות הבוקר מוגשות אף הן משבע וחצי או שמונה. נדיר למצוא בית קפה פתוח בשעה שכזו, ובכל זאת במורד הרחוב הראשי היה אחד כזה. לקחתי לי קפה בכוס פלסטיק וחזרתי להוסטל. ישבתי על המדרגות שבמפתן המבנה וצפיתי בנהר. דיירי הבניין כבר החלו לעזוב כשהם חולפים על פניי ומברכים את ברכת הדרך buen camino.


אחרי התארגנות קצרה ומהירה הגעתי בשעה שמונה בדיוק אל בר המסעדה של ההוסטל perez שכבר הספיק להיפתח, לנקודת המפגש. היחיד שישב וחיכה היה למרבה הפלא, אנדריאס, את דייקנותו של הספר הגרמני לא עלה בידנו לבדוק, אבל את שלו דווקא כן. למרות סימני השינה והמיטה שכאילו עוד לא יצא ממנה, הוא פתח במשפט" "buenas dias seniorita, caffe con leche" בהגייה והטעמה ספרדית כבדה. אי אפשר היה שלא לצחוק. "היום יהיה גשום", הוא אמר והמשיך להתעסק עם הטוסט והחמאה שלו (ארוחת בוקר לעולי רגל טיפוסית). הסתכלתי על השמיים, שום סימן לגשם לא נראה, הם היו כחולים ובהירים. אט אט הצטרפו כולם ואחרי שסיימנו את ארוחת הבוקר היינו מוכנים להתחיל ללכת.


יום מאתגר עמד לפנינו, מעל 24 קילומטרים עד ל palas de rei עם עלייה לא פשוטה, כך אמרו. היינו אופטימיים ואחרי העליות של cruz de ferro ו o cebrreiro שום דבר כבר לא נראה מאיים. הדרך כמו אתמול הייתה ירוקה ומנוקדת בכפרים ציוריים מימי הביניים עם כניסיות מיוחדות לאורך הדרך. מידי פעם הייתי נכנסת לאחת מהן ויושבת שם בשתיקה, מתבוננת בציורי הקיר או התמונות שמילאו את החלל הקר, זה הרגיע אותי.



העליה הייתה מתונה אבל ארוכה, בכפר gonzar כולם הרגישו שצריכים אנרגיה, אז עצרנו בבית הקפה שהיה עמוס לעייפה. ככלל, מאה הקילומטרים האחרונים של ה camino frances עמוסים מאוד ולא רק בעולי רגל. הם עמוסים גם במטיילי יום או כיתות בתי ספר שיוצאים במסגרת חינוכית להתנסות בחוויית ההליכה של ה camino de santiago. מקומות הלינה עמוסים עד אפס מקום, בעיקר האלברגות, הברים המסעדות והשביל עצמו. פתאום בכל מקום צריך לעמוד בתור לשירותים או להזמין אוכל. החלטנו שכל אחד עומד בתור אחר, אחד לתפוס שולחן, אחד בשירותים, ואחד מזמין לכולם.


פונדקי הדרך, הם לא רק מקום עצירה והתרעננות בקמינו דה סנטיאגו, הם גם מקור אינפורמציה ומידע על השביל, כמו עיתון שפותחים ומתעדכנים בחדשות היום, כך החדשות עוברות שם מפה לאוזן. כך הגיע לאוזננו המידע שמקומות הלינה בפאלאס דה ראי מלאים עד אפס מקום. למרות שכבר היינו מתורגלים ומנוסים, לא רצינו לאתגר את עצמנו באותה הסיטואציה שוב, בפרט כמו שאנדריאס אמר בבוקר, היה צפוי גשם והפעם התחזית הייתה מדוייקת יותר, היה צפוי לרדת גשם בשתיים בצהריים. כולנו נכנסנו לבדוק מקומות לינה ואני מצאתי אחד מחוץ לשביל באזור ליגונדה, היו שם מספיק חדרים לכולם, אבל הם התעקשו להמשיך אל palas de rei ולחפש מקום במחירים סבירים יותר.


המשכנו לטפס עד לנקודת השיא ב hospital da cruz כשאנחנו משתדלים להשאר ביחד. עננים אפורים כבר החלו לכסות את השמיים ועכשיו התחזית כבר הייתה ודאית, ירד גשם. אנדריאס וטיילור הודיעו שהם מתקדמים כדי לנסות להגיע לעיר לפני הגשם ולמצוא מקום לינה. אולגה, ילנה וסימונה אמרו שלא יסתכנו וישארו בעיירה הבאה, אני הייתי צריכה להגיע לליגונדה שם היו אמורים לבוא לאסוף אותי מהבית הכפרי בו הזמנתי לינה, והיחיד שממש לא היה מוטרד היה גיל. לא הייתה לו תוכנית ולא מקום לינה, הוא רק הוציא את הפונצ'ו שלו מתחתית התיק כדי להיות מוכן.


בשעה שתיים בדיוק, הכו הברקים ומטחים כבדים החלו יורדים על הארץ. התמזל מזלנו שלי ושל גיל שתפסנו מחסה באחד הברים בדרך. חיכינו להפוגה הקצרה והמשכנו עד לנקודת האיסוף שלי, קיוויתי שישנה את דעתו ויבוא איתי אבל הוא כיסה את התיק והגיטרה בפונצ'ו הגדול שלו, חייך בצניעות ואמר :" hasta luego" , נתראה בהמשך.


הנסיעה למקום הלינה הרגישה מוזר, אחרי כל ימי ההליכה האלו פתאום הגלגלים והמנוע נראו כשייכים לסרט אחר. בסך הכל שלושה קימטרים שנראו כנצח. הבטתי דרך החלון בגשם השוטף וחשבתי על גיל שנשאר על הדרך. תהיתי אם זה היה חברי מצידנו להשאיר אותו לבד וכך להתפצל, אבל משהו בחיוך שלו אמר שהוא שלם עם הבחירה שלו וזה בסדר, כך הוא מעדיף.


הגענו אל כפר שליו ורגוע שהעננים והגשם רק הוסיפו לו יופי. החדר שקיבלתי היה בתוך בית כפרי ענק שהיה כולו לרשותי. יכולתי לבחור לישון באיזה חדר שרציתי וכולם היו מקסימים. החלונות צפו לעבר רכס ההרים של sierra de ligone עם בלקונה קטנטנה, הקירות היו מאבן ועששיות עתיקות היו שקועות בהם והפיצו אור צהבהב מחמם. הרחוב היה שקט ורק טפיפות רגליה של הילדה שבאה להביא לי קפה ופירות או לקחת כביסה ולשאול אותי מה ארצה לארוחת הערב, נשמעו מהדהדים.


פתאום "הפרידה הכפויה" הזו נראתה לי הגיונית ונחוצה, לא הרגשתי בודדה, הרגשתי לבד ומאושרת. היה לי את כל הזמן לעצמי, לכתוב, לחשוב, לקרוא ולהרהר במה עברתי ועוברת.

בעודי צופה בגשם מחלון החדר, נכנסה הודעת טקסט מסוכנת הנסיעות שלי באיסתא, התרמיל שלי נמצא!! הוא טייל בין שדות התעופה השונים וכרגע הוא בנמל התעופה בן גוריון, האם לשלוח לי אותו? חישבתי את הזמן שייקח לו "להדביק" אותי והגעתי למסקנה שדבר ממה שנמצא בו כבר לא נחוץ לי. נותרו לי ימים ספורים להגיע לsaniago de compostela ועם מה שהסתדרתי עד כה אוכל להסתדר גם עד לשם. "תשאירי אותו שם"כתבתי לה, " אאסוף אותו כשאחזור לארץ". שלווה מוזרה של שחרור עטפה אותי כשלחצתי על "שלח" והרגשתי שחציתי קו גבול בלתי נראה אבל משמעותי מאוד בדרך לעצמי החדש. תחושת סיפוק ושלווה זרים שלא ידעתי כמותם זמן רב עטפו אותי, התפנקתי במקלחת חמה, נכנסתי למיטה המהודרת במצעים לבנים והמשכתי לקרוא את הספר "יומנו של מכשף" של פאולו קואלו.



בשש וחצי בערב, דניאל אחותי התקשרה, שאלה על הדרך ואיך הולך? היא סיפרה לי שאבא שלי היה סקרן לגבי ה"טיול" שלי ושאל איפה אני מטיילת הפעם. הם ניסו להסביר לו שאני הולכת בשביל עליה לרגל שקדוש לנוצרים וזה מסע רוחני, זה המעט שידעו, התגובה שלו הייתה: "תגידו לה שמבחינתי, היא יכולה גם לצום את הראמדן אם היא רוצה". צחקנו, בעיקר כי לא הייתה תשובה מספיק משכנעת בהתחלה למה בחרתי דווקא בשביל הזה וכשהבנתי סוף סוף, לא היה לי כח להסביר, כי הייתי בטוחה שגם לא יבינו. אז הנחתי לזה להשאר כך , לגבי אבא שלי לא דאגתי, הוא אהב אותי ללא קשר לשביל שהלכתי וידעתי ששכך יהיה תמיד.


בשעה שמונה בערב, כמנהג הספרדים, ירדתי לחדר הגדול שיועד לשמש כמסעדה. קירות אבן עתיקים עם בקבוקי יין שקועים בתוכם ואורות עמומים קיבלו את פניי. שולחנות עץ גדולים ועלייהם מפות לבנות ומפיות אדומות והרבה כוסות יין היו פזורים בכל החדר, נראה היה שהיה ערוך להכיל אורחים רבים, אבל מספרנו היה קטן בהרבה. שתי זוגות נוספים התארחו במקום, הם היו נחמדים וידידותיים אבל משהו בי התעקש לשמור על השלווה שנוצרה במהלך הצהריים ולכן העדפתי לאכול לבד את ארוחת הערב ופרשתי לחדרי החם.



הגשם המשיך לרדת כל הלילה, ורגע לפני שהתמסרתי לשינה תחת המצעים הלבנים הבוהקים במיטה המהודרת הספקתי לכתוב:

"יש מקומות שבהם אני מרגישה שאני לא רוצה שייגמר היום, שהאור לא יירד עלייהם, שיימשך לעולם הקסם, שתימשך לעולם הרגשת השלמות הזו, הנפלאות שהכל יכול לקרות בכל מקום, בכל רגע".